קבענו להיפגש בבית הקפה הקבוע שלנו במרכז העיר. התסריט ידוע מראש: אנחנו נשב, נשתה כוסית ונחליף סיפורים: מכרים משותפים, הנשלטת החדשה שלו, הסשן האחרון שלי. הוא תמיד מקפיד לאחר בכמה דקות כדי שאני, שתמיד מגיע בזמן, אחכה לו. הפעם כשהגעתי הוא כבר ישב עם סיגריה כמעט גמורה ביד השמוטה שלו. שאלתי מה קרה.
"אני לבד" הוא אמר והתחיל מייד לספר לי איך הוא והנשלטת הקודמת שלו ניתקו קשר. הקשבתי. אני תמיד מקשיב. "ועכשיו אני לגמרי לבד. אין לי אף אחד להתעלל בו" הוא סיים. חייכתי חיוך גדול. הוא הביט בי "מה אתה מחייך, יא בן זונה?". "אני מצטער" עניתי, "זה פשוט אף פעם לא קרה לי".
הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו. "תשמע, ג'יי, מזל טוב והכול אבל אנחנו מכירים לא מהיום. שמעתי שאתה מעביר סשנים מצוינים ואני יודע שבחורות מתלהבות מהסיפורים שלך אבל קשה לי להאמין שאף פעם לא היית פאקינג לבד".
"אה.. " כחכחתי בגרוני, "ברור שהייתי לבד".
"אז למה לעזאזל התכוונת?"
"התכוונתי", לגמתי מהקולה שלי "שגם כשהייתי לבד תמיד היה לי לפחות מישהו אחד להתעלל בו".
לפני 12 שנים. 12 בפברואר 2012 בשעה 22:43
