במציאות זה לא תמיד כמו בסיפורים שאני כותב פה בבלוג. במציאות, היא מתקשרת יום אחרי ותוהה אם ניפגש שוב. במציאות, כשהיא מבקשת רשות אני צריך להתמודד עם ההשלכות של ההחלטה שלי גם אחרי הסשן. במציאות, כשהיא בוהה בתקרה ואני מחזיק לה את הראש כדי שהיא לא תיחנק בזמן שהיא מתנשמת או מתייפחת אני יכול להרגיש את כל המשקל המרהיב של החיים שלה בידיים שלי, אבל זה לא אומר ששעה אחר כך אני ארצה לראות אותה שוב. אי פעם.
במציאות, אני יכול לקשור אותה לרצועה ולהוליך איתה על ארבע מסביב לדירה אבל כשהסשן נגמר היא מפסיקה לנבוח ומתחילה לדבר על המציאות. ובמציאות יש בעיות. יש המון בעיות. ככה זה מציאות. יש בעיות תזמון ויש בעיות לגיטימיות ויש בעיות משפחתיות ויש בעיות נפשיות ויש בעיות שלה ויש בעיות שלי ולפעמים יש פשוט בעיות.
במציאות אני לא חייב להיות אני כל הזמן, אבל, בסופו של דבר, זה משתלט עלי. לא משנה כמה אני מנסה להימנע מזה. ואז לפעמים אני לא נוגע בה כל הלילה. כי אני מקנא או כועס. עד כדי כך שאני יודע שלשים בידיים שלי את הכוח לשלוט בה יגמר רע. רע מאוד. גם לגוף שלה וגם לנפש שלי. לפעמים אני אומר לה את זה. רק בשביל להכאיב. גם לה וגם לי.
במציאות אין לי שום מילת ביטחון שתגרום לי להפסיק את מה שאני מעולל לעצמי.
לפני 12 שנים. 9 בפברואר 2012 בשעה 23:49
