וניל עם פיצפוצים

מעמיד אותך מול המחשב. עירומה. האור הקורן מהמסך מרצד על הפנים שלך, צובע אותך בכחול של מעלה. העיניים שלך זוהרות בצבעים שאין לי שם עבורם. אני מניח את הידיים שלך על השולחן ומורה לך לא להזיז אותן. את מצייתת בלי לומר מילה. "כתבתי סיפור חדש" אני לוחש לך באוזן, "עליך. בשבילך." אני מוסיף ורואה את החיוך שלך מתרחב. את אוהבת את הסיפורים שלי, אני אוהב לראות אותך מחייכת. "רוצה לקרוא אותו?". "כן, בבקשה" את עונה. "תבקשי יפה" אני עונה, את מתנשמת קצת לפני שאת עונה "אני יכולה, בבקשה, לקרוא את הסיפור החדש שלך בבקשה?" החזרה על המילה 'בבקשה' היא בשבילי, מתנה ממך. אני שולח יד לעכבר, הטקסט עולה באוב מתוך תופת של מאות סיפורים, כולם רוצים להגיע למעלה, למלא את המסך, להיקרא ממך. "בקול רם" אני מדגיש, כשהמילים מסתדרות מולך על המסך.

את מתחילה להקריא בקול רם ויציב, יוצרת את התמונה של ההתרחשויות בקולך. לוקח לך רגע להבין שהמילים על המסך הן בעצם את. שהתנועות, הפעלים, הרגשות הם כולן שלך. המסך הקורן הוא מראה, בפנים ישנה דמות משתקפת בבירור. הדמות שלך. חשופה מכל מה שאת פה. בלי הקור של שולחן הזכוכית מתחת לכפות הידיים שלך, בלי תחושת הלחץ של הרגליים שלך בפישוק רחב, בלי היד שלי שמתחילה לטייל במעלה הירך שלך.

הקול שלך עולה ויורד, ממשיך להתקדם בסיפור. היד שלי עדיין באמצע הירך שלך אבל אני יכול להרגיש אותך נוטפת על היד המלטפת. המילים שלי נכנסות לפה שלך ומזיינות אותך מבפנים. אני יכול להריח את ההתרגשות שלך והיד המלטפת שלי נהית יותר ויותר רטובה. אני ממשיך ללטף אותך אבל בעדינות, את הזיון הקשה, העמוק והאגרסיבי אני עושה לך עם המילים שלי. הגוף הוא עדין, לא מורגש. אני רוצה להגיע לצד השני של היכולת האנושית. אני מזיין אותך עכשיו רק עם הנשמה שלי. שנינו יכולים להרגיש את המילים שלי נכנסות ויוצאות מהפה שלך. הידיים שלך מרותקות למקום מכוח ההוראה שלי בלבד, הרגליים שלך רועדות מההדים של המילים שאת קוראת,, כל החלק האחורי שלך מוגבה ונכון לקראתי, להנאתי, לשימושי. רוטט מציפייה ולא ממגע. אני מביט בממוקד בגוף שלך, בהשתקפות של הפנים שלך במסך. בהשתקפות שכבר מזמן לא מראה את הפרצוף שלך אלה רק את מה שמתחת. את הנפש הרוטטת, את הפה שמשחרר את הסיפור שלך-שלי לאוויר. ואני מתרכז שלא לפספס את זה. את הקול שלך נאבק להמשיך בפסקאות האחרונות, את המשמעויות שחודרות אליך יחד עם המילים. את הדביקות של הרגש. החספוס של התיאור. את פותחת את הפה, מתנשמת בכבדות ומבקשת "מותר לי לגמור?", לרגע אני לא יכול לדבר. היופי של המציאות, של הסיפור, שלך, מציף אותי. עומד לי כמו שלא עמד לי בחיים אבל לא הזין שלי ואני לוחש בקושי "כן". וככה, מול העיניים שלי, את גומרת. גומרת חזק. גומרת על כל הסיפור שלי, ההברות של המשפט האחרון משפריצות מהפה שלך על כל השולחן. הרגליים שלך רועדות, הפה שלך נשאר פעור והעיניים שלך בוהות במסך, במילים, בי.

בלי לגעת, זיינתי אותך.