לפני 12 שנים. 19 בינואר 2012 בשעה 20:43
היא מיוחדת. אי אפשר להיות היא ואי אפשר להיות כמוה. המילים שלי יוצאות מהכוס שלה, ישר ככה. אני מכופף אותה מעל השולחן, מפריד את הירכיים שלה וחוצב הברות ועיצורים עד שיש ערימה גדולה על הרצפה בין הרגליים שלה. אני מוריד אותה על הברכיים, לוקח את הראש שלה ומכופף אותו שהיא תלקק את ההברות יחדיו ותנקה מהן את כל הלכלוך עד שנשארת ערימה של מילים נוצצות. אז אני תופס אותה ומשכיב אותה על השולחן כשהגב שלה צמוד לזכוכית והידיים קשורות וממיין את המילים האלה בין השדיים שלה עד שהן מתחברות ומתעגלות סביבן, כמו פאזל תלת מימדי. אני יושב שעות ארוכות, מוסיף ומעבה את המילים למשפטים עד שהם מכסים את החזה שלה ולוחצים לה את הפטמות והיא נהיית כל כך חמה שהגוף שלה מרתך את המילים האלה ביחד ורק אז אני יכול לתפוס ולהרים את הפסקאות השלמות האלו שיצרתי ממנה ולזיין אותה איתם.
