וניל עם פיצפוצים

אם הייתי קורא את זה באחד הבלוגים פה, לא הייתי מאמין. יודעים מה? גם אם הייתי שומע את זה בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה, לא הייתי מאמין. אפילו אם החבר הכי טוב שלי, שלא שיקר לי בחיים, היה מספר לי משהו כזה, לא הייתי מאמין.

אבל אני הייתי שם. הייתי שם וראיתי אותה. ראיתי את האישה היפה הזו עם חיוך של מלאך מרוח לה על הפנים גומרת. פעם אחרי פעם. שמונה פעמים ראית אותה גומרת. וכל פעם היא קיבלה זמן להירגע. לתת לשרירים להשתחרר ולנשימות להתאזן לפני שזה התחיל שוב. ואני הסתכלתי. היא רצתה שאני אסתכל. היא רצתה שאני אראה אותה גומרת, ושב ושוב. גומרת כשהיא צועקת ובוכה, גומרת כשהיא ממלמלת וצוחקת, גומרת כשהרגליים שלה כל כך רועדות כשהיא בקושי מצליחה להמשיך לעמוד וגומרת כשהשיר ברקע הסתיים והתחיל בלופ שוב. וכל פעם לפני שהיא גמרה שמעתי אותה מתחננת. מתחננת לקבל רשות.

רוב התחינות שלה לא נענו וכאשר התשובות הגיעו הן היו קצרות. לקוניות. בעיקר ״עוד לא״, ״תתחנני עוד״ ו-"חכי עד שהמוזיקה תסתיים". כן, לחכות עד שהמוזיקה בלופ תיעצר.

כשסוף סוף היא קיבלה את רשות המיוחלת ראיתי את העיניים שלה נעצמות ואת החיוך שלה נפער כל פעם כמו לוע של נמרה מורעבת ונהמות הייחום שלה מילאו את החדר עד להתפקע והחרישו את האוזניים שלי.

פעם אחת ראיתי את האישונים שלה מתרחבים בפחד כשהיא, בטעות, גמרה מבלי לקבל רשות. כאילו מותר לה. ולאחר מכן ראיתי את הפה שלה נפתח לצעקה חסרת קול, את השרשראות נמתחות ואת השרירים משתרגים כמה שיכלו כשזרם של שעווה חמה הושלך בכעס לאורך הגב שלה. אבל אני לא יכולתי להסיט את מבטי מהראש שלה שהיה מורם מעלה בזעקה אילמת, זעקה קפואה שמרוב כאב נקרשה לדמות מוצקה כמו השעווה שנטפה במורד ירכיה והעיניים שלי היו עדיין צמודות לאושר שחדר בבהירות מבעד לחרכים בחומת הכאב שסגרה את הפרצוף שלה.

לאחר מכן התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בתוך כל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה. האירוע התארך לאין קץ, באינספור ואריאציות. השיר שליווה את ההתנהלות חזר על עצמו, מגוון הכאבים והעינוגים לא.

הסתכלתי וספרתי. ראיתי אותה, בעיניים שלי, פעם אחר פעם, מתחננת על ברכיה בדמעות עד שהיא קיבלה רשות וגמרה. לא ספרתי את הפעם שהיא גמרה ללא רשות. אבל כן ספרתי שבע פעמים שהטקס חזר על עצמו. שבע פעמים שהיא התחננה לרשות. שבע פעמים שנאמר לה לחכות עד שיהיה מותר לה. ושבע פעמים שהיא רוקנה את הרגש שלה על כל החדר.

אם הייתי קורא את זה באחד הבלוגים פה, לא הייתי מאמין. יודעים מה? גם אם הייתי שומע את זה בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה, לא הייתי מאמין. אפילו אם החבר הכי טוב שלי, שלא שיקר לי בחיים, היה מספר לי את כל הדברים שאני עשיתי לאישה הזו מבלי שיעמוד לי אפילו פעם אחת, לא הייתי מאמין.

אבל זה קרה.

בדיוק.

ככה.

היא אמרה לי שהיא פוגשת אותו היום. היא לא אמרה יותר מזה. אני אמור פשוט לשבת בבית? לחכות שהיא תתקשר? אני אמור לכעוס? לקנא? אני בעצמי לא בטוח מה אני מרגיש עכשיו. רק שאני לא יכול להפסיק להרגיש את זה.

היא מתקשרת. תשע בערב. אני מעמיד פנים שלא חיכיתי שש שעות לשמוע את הקול שלה אבל היא יודעת. אני יכול להריח את החיוך שלה דרך השפופרת.

היא אומרת לי להגיע לדירה שלה ולהיכנס עם המפתח שלי. היא תחכה לי בחדר שלה. היא לא מחכה לשמוע את התשובה שלי. היא יודעת שאני אגיע.

אני נכנס. המטבח נקי חוץ מכוס עם קצת מיץ תפוזים על השיש. את אוהבת מיץ תפוזים? יצא לי לראות אותך שותה מיץ בחודשים האחרונים? שמתי לב שהשארת אי פעם קצת מיץ בתחתית הכוס? אני לא מצליח להיזכר. כאילו אני מעולם לא הכרתי אותך.

המחשבה היחידה בראש שלי היא "לפני או אחרי"? הוא כבר היה פה? הוא יגיע מאוחר יותר? אנחנו לפעמים היינו מזדיינים כבר בשש בערב אבל לפעמים לא היה בא לה לפני חצות. אם היא הייתה קובעת איתו, זה היה מוקדם יותר או מאוחר יותר? יכול להיות שהוא באמת כבר היה כאן? או שהוא עוד מעט מגיע? אולי היא רוצה שאני אראה אותו? אולי היא תכריח אותי להסתכל תוך כדי? "יכול להיות שהוא כבר זיין את האישה שלי?"

כן. אמרתי את זה. בקול. לא בראש שלי. אומנם בלחישה אבל לשמוע משהו יוצא מהשפתיים שלך כבר הופך אותו לאמיתי.

אני ממשיך פנימה, מנווט את דרכי לאורך המסדרון ונכנס לחדר השינה. המיטה מסודרת, את יושבת עליה. עירומה לגמרי. הברכיים משוכות לחזה. לובשת רק את המחרוזת שנתתי לך לפני מה שנראה כמו כל כך הרבה זמן. היד שלך על הפרצוף, מרחיקה, מסתירה. אני בוהה בך. באישה שלי.

באישה. שלי.

באישה

שלי?

פעם סיפרתי לחברה שלי על הבלוג הזה ולא מזמן, חודשיים אחרי שנפרדנו, היא ישבה וקראה אותו. וקיבלתי מכתב נזעם ונבגד.
גם אני מרגיש נבגד ונזעם. אז רציתי לפרסם פה משהו רק כדי להכאיב לה אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי, למרות מה שהיא האשימה אותי בו, אני לא סדיסט.
זה משהו קצת מוזר לכתוב באתר הזה אבל אני לא סדיסט, אני שולט ואני חושב שיש המון הבדל. מעולם לא הכאבתי למישהי בכוונה תחילה מבלי שהיא תרצה ותבקש את זה במפורש, מעולם לא הכאבתי למישהי בכוונה תחילה שלא כחלק מפעילות מינית הדדית ובהסכמה. ותמיד וידאתי תוך כדי ואחרי, שלא נגרם נזק, פיזי או נפשי.
בשבילי, בדס"מ זו העדפה מינית, לא יותר ולא פחות. זה לא שונה מהעובדה שאני אוהב לאכול כרובית או שהתחביב שלי הוא כתיבה.
אבל לכולנו קל להיצמד להכללות. כל הדתיים הם קיצונים שרוצים לחיות על חשבוננו. כל השמאלנים הם יפי נפש אוהבי ערבים. כל בעלי הנטיות המיניות השונות הם אנשים רעים או עם בעיות נפשיות. וכן, אם כבר נגענו בזה, אנו חושב שלרובנו יש בעיות נפשיות, אבל אני גם חושב שהן נובעות מכך שמגיל צעיר למדנו שאנחנו חייבים להסתיר את ההעדפות המיניות שלנו והתרגלנו לא לבטוח באנשים כי ״מה יגידו?״ והאם יהיו מוכנים לקבל אותנו כמו שאנחנו? אני לא חושב שלחובבי בונדאג׳ יש בעיות נפשיות שונות מכל מי שנאלץ להסתיר משהו שהוא מאמין בו מסביבתו, בין אם זה היה נטייה מינית לא מקובלת, להאמין בדת אחרת בניגוד לבני משפחתך או לגדול כלא מאמין בבית דתי.
טוב לי בימינו, בכלוב. לא כי אפשר למצוא פה בני זוג לסקס כזה או אחר. טוב לי פה בגלל שפה אני חלק מקהילה של אנשים שמהם אני אולי מסתיר את השם שלי אבל להם אני לא צריך לשקר ומהם אני לא צריך להתבייש.
הבנה וקצת סימפתיה זה לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו.
אני כותב הרבה דברים שונים בבלוג הזה: חוויות שעברתי, תרגלי כתיבה וסיפורים בדיוניים לחלוטין שנכתבו בשבילי או בשביל אחרים, התמהיל הוא אחיד למדי וכל ניסיון להרכיב ממנו תמונה שלי נועד מראש לכישלון.
אני, כנראה, אבטח באנשים אפילו קצת פחות מבעבר, אבל זה, כך נראה לי, לא קשור להעדפה המינית שלי, רק למספר הפעמים שנפגעתי.
אבל מה שאני באמת הייתי רוצה לנסות זה לפעול לפי הקלישאה הישנה: אני הולך לנסות לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, אני הולך לנסות להאמין באנשים כאילו מעולם לא נפגעתי ואני הולך לפרסם את הבלוג שלי כאילו אף אחד לא קורא אותו.

אני קם בבוקר ומחליק מהמיטה בשקט כדי לא להעיר אותך. את מתהפכת על הצד אבל לא מתעוררת. הקור בחדר תופס אותי בהפתעה. את ישנה כמו מלאכית ואני מאושר שהצלחתי לא להעיר אותך כי אני יודע שעבר עליך לילה קשה. אני הולך לסלון ומסדר את כל העדויות מליל אמש: מקפל את המגבת, מכניס את הציוד לקופסה ומניח את המקל בחזרה בארון יחד עם האטבים ששכבו בתפזורת בסלון.
אני מרתיח מים לתה ותוהה לעצמי אם זה יהיה רעיון טוב לצאת לקנות מאפה טרי להניח ליד התה שלך. אני נזכר שקניתי לך קופסה של עוגיות השוקולד-ציפס שאת אוהבת אז אני מוציא כמה ומסדר אותן יפה על המגש. יותר טוב מאשר לצאת לקנות משהו, אם כל כך קר פה, מי יודע כמה קר בחוץ ובכלל, אני לא רוצה להסתכן בלהעיר אותך כשאכנס לחדר השינה לקחת בגדים, סך הכול עבר עליך לילה לא קל. בזמן שאני מחכה למים שירתחו אני חושב על זה שכל המחוות כבר נהיו נדושות, רק חיקויים של משהו שראית בטלוויזיה. כבר אין אהבה מקורית או שונה, יש רק קלישאות. אבל הבוקר אני יותר מאשר מוכן להסתפק בזה.

קצת הפתיע אותי שנשארת לישון פה, בעצם אולי יותר הפתיע אותי שנתתי לך להישאר לישון פה. אני כבר לא רגיל לישון עם עוד מישהו במיטה, באופן מפתיע היה לי נוח להירדם כשהזרועות שלי מסביבך, מחבקות אותך חזק אבל בעדינות כדי שלא לגעת בנקודות שבטח עוד כואבות לך מהלילה.

אני מניח את כוס התה החמה על המגש, לצד העוגיות ולוקח את כל המגש לחדר השינה. אתמול, כששאלתי אותך מה היית רוצה ענית "לקום עם חיוך" ואני מתכוון לדאוג לזה. אני מניח את המגש לצד המיטה ושולח יד מלטפת ועדינה במעלה הירך שלך כדי להעיר אותך.

את מתמתחת באיטיות של עונג ואני מחכה עד שתפתחי את העיניים הירוקות והיפיפיות שלך לפני שאני נותן לך את הסטירה הראשונה.

את ממלאת את החדר עם החיוך המקסים שלך.

ואני מתחיל את ארוחת הבוקר שלי.

הדבר האמיתי הוא מפחיד. הדבר האמיתי הוא תמיד מפחיד. הוא לא כמו שחשבת, הוא לא כמו שקראת הוא לא מעורר את התגובות שחשבת שהוא יעורר. אין טעם לנסות להסביר למישהו אחר מה זה הדבר האמיתי. זה כמו לנסות להסביר לילד מה זה להיות אבא, כמו לנסות להסביר לבתול מה זה לעשות אהבה, כמו לתאר לטירון טרי מה זה להיות בקרב, כמו לנסות להעביר את התחושה של תאונת דרכים למי שמעולם לא חווה אחת, כמו לתאר מה מרגישים בזמן אונס.

זה כמו לומר לך שאני רוצה להכאיב לך עד שתבכי ואז לא להפסיק עד שאת מתפרקת מולי.

המרחק בין מה שהתרחש בפועל לבין הרגש שתיארתי לעצמי שאף לאינסוף.

ובחלל הזה בין מה שחשבתי לבין מה שקרה, חיו כל השדים שלי.

ואתמול הם יצאו לחופשי, לזרוע הרס ולהמית חורבן.

ולא הרגשתי כלום.



יש לי בעיות.

אני משכיב אותה בעדינות על הספה. הידיים שלה מאחורי הראש, הרגליים נמתחות לאורך הכרית הארוכה. האירוע מתפתח כמו תאונת דרכים שעומדת להתרחש, ללא כל הדברים שיכולתי להכין מראש: אין חבלים מוכנים שקשורים לתחתית הספה, אין נרות שכבר מלאים בגומה של שעווה חמה ואין כיסוי עיניים בהישג יד. אני מרים את החולצה שלה עד לקו של החזייה, ומביט בבטן שלה פרוסה לפני. נוף אנושי. אני נותן לאצבעות שלי לתור את המרחב המוגבל שנתתי לעצמי. אני מלטף את העור הרך. חולף על פני הגבול התחתון של שדיה ומרפרף על פני הגבול העליון של התחתון שלה. אני מתעמק בקווים של הקעקועים, הגוף שלה מחמם לי את האצבעות. המגע נעים לה, היא ממלמלת בקול ענוג כמה מילים שאני לא שומע. אני מושך את הכיסוי של הספה ומכסה את הראש שלה, שלא תפריע. אני מסב את מבטי חזרה ולפתע, עם הראש שלה מכוסה וקולה של הגניחה שמתפלחת מבין שפתיה, היא נראית לי כמו כלי נגינה.

אני חייב לבחון את התמונה שעלתה לי בראש. אני מושיט יד לצד הגוף שלה, נותן לשתי האצבעות שלי לחלוף על פני העור ולתפוס אותו. אני צובט אותה. חזק. היא נאנחת מהפתעה יותר מאשר כאב אבל הצליל שיוצא מהשפתיים שלה מתעכב בחלל החדר. אני אומר לה לחכות וחוזר עם אזיקי הבד שלי, אין לי זמן להתחיל לעשות קשרים מורכבים. אני נרגש מהפוטנציאל שגיליתי, אני מחבר את הידיים שלה ביחד מאחורי הגב שלה ואת הרגליים אחת לשנייה. הידיים דוחקות את הבטן למעלה. חושפות את כלי המיתר שהיא עבורי. אני מלטף את השיער שלה דרך הכיסוי ומסביר. מסביר שהיא כלי נגינה ושאני רוצה לנגן עליה. היא מהנהנת למרות שהיא עדיין לא מבינה.

אני מלטף אותה. העור שלה חלק ונעים. האצבעות שלי ארוכות ועדינות. אני יורד לאורך מותן שמאל ובין שד שמאל שעדיין מתחבא מתחת לחולצה שלה והעצם של כלוב הריאות אני חופן את העור, בין האצבע המורה לבוהן אני אוחז בה. אני אוחז במקש הקרוב, במיתר הראשון, בה. אני מסובב.

הצליל נמוך. עמום. עצור. את מחזיקה את עצמך. מונעת ממני את הצליל שרציתי לשמוע. אני לא מתרגז. זו לא אשמתך. כמו כל כלי טוב. הייתי צריך לכוון אותך לפני. אני מרגיש את הרכות של הירך שלך ביד שמאל ואת יד ימין שולח מתחת לכיסוי, להרגיש את הלחי שלך. לא לוקח יותר מכמה רגעים לפני שהרגליים שלך מתחילות להתפתל. אחרי דקה אני יכול להרגיש את החמימות דרך הבד של המכנסיים. יד ימין שלי עוזבת את הלחי חוזרת למקומה מתחת לשד השמאלי. המיתר מוכן, יד שמאל לא מפסיקה בתנועתה העדינה בין רגליך. הפעם הכאב תופס אותך בהפתעה. את צווחת. הצליל ממלא את ההיכל. פותח דלתות רקיע. מחזיר אהבות קודמות.

אני לא מפסיק, הידיים שלי אוחזות בך ופורטות על המיתרים, הגוף שלך מגיב תנועות מעוותות, מנסה להתקפל מחוץ לטווח ידיי. מנסה שלא לצעוק. אני לא יכול להפסיק. הצלילים הכבושים מתעצמים. אני נותן להברות להיאגר בפה שלך עד לרוויה, נותן להם להצטבר עד שאת מתמלאת ואז נותן להם לשטוף אותי. אני מנגן עליך סימפוניה אלוהית של אנחות וזה לא מספיק לי.

באמצע הרסיטל אני עוצר להפסקה, רגע של מנוחה בשבילך, בזמן שעובדי הבמה מארגנים מחדש את התפאורה: הרגליים שלך נמשכות למעלה, מקופלות לעבר החזה שלך. את הידיים שלך אני מעביר קדימה ונועל מחדש מתחת לברכיים. אני משנה מיקום ומתיישב קרוב יותר, מקפל מעלה את הבד של מכנסייך עד שהרגליים חשופות. אני יושב מול המקלדת הפתוחה של האורגן שלי, ירכייך.

האצבעות נעות בחיבה על הקלידים. החמימות רק מתעצמת והרטיבות סופגת את המכנס. אני מנגן ואריאציה על היצירה הקודמת. צלילים שמתארים מעגלים של עונג וכאב. הקצב חוזר על עצמו: עונג איטי, עונג איטי, כאב. עונג איטי, עונג איטי, כאב. אבל המהירות משתנה. הולכת וגוברת והקצב שלך איתה. האפקט הולך ומצטבר ככל שהמהירות עולה. הכאב הקודם לא מפסיק לפני שהכאב החדש מתחיל. הצלילים שלך עולים ועולים. האצבעות שלי יורדות ויורדות, נמשכות מטה מהברכיים שלך לכיוון המרכז. הקצב מתגבר. האזורים נהיים רגישים יותר. האצבעות שלי נסגרות סביב העור ומושכות, הצרחות שלך נהיות גבוהות יותר. שנינו מתנשמים בקושי. אני לא יכול לעצור את התנועה ואת לא יכולה לעצור את עצמך. ההפסקה בין צעקה לצעקה מתמלאת בתחינות לעוד. הידיים שלי מגיעות עד לתוכך ולא מפסיקות. קרשנדו של צווחות מהדהד מסביב ובתוך הראש שלי. כל שריר בגוף שלך מתוח עד להתפקעות ואני יכול להרגיש אותך גומרת מתחת למגע שלי כשהמיתרים נשמטים לי מבין האצבעות.

הייתי רוצה לכתוב את הצלילים האלה. לנגן אותם שוב מול קהל של פיות פעורים ומבטי הערצה. כל כך חבל לי שאני לא יודע לכתוב תווים.

אני לא אקרא לך כלבה או זונה או אף אחד מהביטויים האלה ששולטים משתמשים בהם. אני בז לאנשים שלא מעריכים משהו יפה כמוך.

אני רוצה שתביני שאת משהו מאוד מיוחד. את אחד מהרכיבים המרכזיים במה שאני עושה, אולי אפילו החפץ החשוב ביותר במה שאני הולך לעשות תיכף. את הולכת להיות מיוחדת בדיוק באותה הדרך שלפני יומיים היית כלי מיתר מרהיב. את יודעת שהידיים שלי עדיין מידי פעם נעות מכוח עצמן ומחוות באוויר את התנועות? כן, את צביטת העור והמשיכה, את האחיזה הענוגה של הפטמות בכדי להשמיע אנחה או הסיבוב החזק שמגביר את הווליום. הקול שלך עדיין מתנגן לי בראש תוך כדי שהידיים ממשיכות את התנועות.

את זוכרת איך, ממש אתמול, היית הקנבס שלי בזמן שציירתי עליך עם טיפות השעווה? טפטפתי עליך דמות של מלאכית לבנה מרחפת לעבר הלילה על זוג כנפיים כחולות מעל אגם של ארגמן. אני עוד רואה בעיני רוחי את הטיפות הקטנות והאדומות מטפטפות מחוץ לתמונה וזורמות במורד הירכיים שלך בזמן שהיד שלי נמצאת עמוק בתוכך ומכוונת את קצב התנועות שלך עם טיפוף עדין, יוצרת סדקים קטנים בדמות השעווה, כדי שהמלאכית שמעליך תפחד, כדי שהיא, לאט לאט, תישבר לרסיסים ותצעק לעבר השמיים האכזריים בזמן שאתן גומרות ביחד.

לא. אני לא אחלום על להמעיט מחלקך בחדוות היצירה שלי. הרי את, ככלות הכול, החפץ המרכזי בתצוגה שלי.

הסכין נדמה כמתעצב לתוך היד שלי בזמן שהוא חותך את הטעימה הראשונה מהמנה שהונחה לפני. הבשר העשוי למופת מתערבב עם הרוטב המבעבע שעדיין תוסס מהחום. האדים שעולים מהצלחת מערסלים בתוכם טיפות טעם ומקדימים ברגע אחד את הטעימה הראשונה, ממלאים את הפה שלי ברטיבות באדיבות פאבלוב. מערבולת של צבעים מתקרבת לעביר ואז הטעם המוקפד כיאה למסעדת שף מתפרץ בתוך הפה שלי. אבל זו עובדה שנרשמת לי בראש לצד זה שהוילון הלבן ברקע נוטה על צידו או שהשמלה שלה בצבע כחול ואני לא מרגיש כלום.

תל אביב של אחרי הגשם תמיד הייתה אהובה עלי. הקור המלטף מלווה אותנו בזמן שהמדרכות מובילות אותנו לאורך רחובות מרוצפים באור ירח. היא מדברת על מקומות שהיא רוצה להיות בהם, אני עונה על המקומות שכבר הייתי. מתגלה לי שאני שנון מבלי לנסות. היא צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה בקלות והידיים שלה נוגעות במקרה בשלי יותר פעמים משהסטטיסטיקה הייתה אומרת שסביר שיקרה במהלך הליכה איטית שכזו ואני לא מרגיש כלום.

ניצוצות האור של הנר משתקפים בזיעה שניגרת מהגוף שלה בזמן שהיא מתפתלת תחת טיפוף טיפות השעווה על שדיה. הידיים שלה מותחות את האזיקים בזמן שהאנחות נפלטות מהגוף שלה בסדרת התכווצויות. תנועות האגן שלה הופכות תזזיתיות. היא גומרת בצעקות בזמן שהציפורניים שלה חופרות בבשר שלי ואני לא מרגיש כלום.

לאחר מכן הרחוב הקר מקבל את פני. הרוח הלילית מתחזקת לשריקה רמה והגשם ממטיר אכזבה על הבודדים שהולכים ברחובות העיר, נדמה לי שכלום לא השתנה מאז חוץ מזה שאני לא מרגיש כלום.

אני רוצה להתענג על שריטות הציפורניים, להשתוקק ללהדליק סיגריה או לבכות בגשם שעוטף אותי.

אבל אני לא מרגיש כלום.

"זה כל מה שאתה רוצה?" היא שאלה, "מישהי שתעשה לך ביד?"
"לא", אני מתעצבן, "אני רוצה מישהי שלא תפסיק לעשות לי ביד. מישהי שלא תפסיק גם אחרי שאני גומר. גם אחרי שהיא תגמור. גם כשאנחנו שנינו נהיה גמורים מזיונים, בינוניות ותשישות. אני רוצה שהיא תחזיק אותי מהזין כדי שהראש שלי יישאר מעל למים, כדי שאני לא אטבע בביצה של הבינוניות הזו שמחליאה אותי כל יום. כן, כמה שזה קלישאה אני מחפש מלאכית שתציל אותי, שתוכל לחטוף ממני את כל הכעס והרוע והאלימות שלי. כמו ההרגשה הזו אחרי זיון שאתה מרוקן מכל הדחפים וכל הרצונות, ככה אני צריך אותה, אני צריך לרוקן עליה כדי שאני לא אתפוצץ, לשחרר לתוכה כדי שאני לא אעלה על גדותיי, לפרק אותה כדי שאני אשאר שלם.
אז לא. אני לא רוצה מישהי שתעשה לי ביד. אני רוצה ישו ממין נקבה ואני רוצה להוביל אותה בוויה דולורוסה למען חטאיי ולמסמר אותה לצלב, אני רוצה בודהה בביקיני שאני אוכל להרוג כשאני פוגש אותה על אם הדרך, אני רוצה תפוח תמים שינתן לי על ידי נחש מרושע כדי שאני אנגוס בו ואזרוק אותו לצד בדרך. אני רוצה שהיא תטלטל אותי מהזין עד שאני אצרח והיא לא תעצור. אני רוצה שהיא תהיה בתוכי ולא תצא גם כשאני אתחנן. אני רוצה שהאצבעות שלה יסגרו סביב הזין והביצים שלי ולא ישחררו. לא מכעס ולא משליטה אלה בגלל שהיד היא הקצה הצורב של התודעה.
הבנת?"

"מאה שקל" היא חוזרת על עצמה. הידיים שלה עוד לא הספיקו להתייבש מזרם האוויר החם של המזגן. היא ממשיכה לטפטף על כל המושב הקדמי. אני מאט ועוברים כמה רגעים לפני שאני מצליח לעצור את האוטו בצד הדרך. היא עדיין רועדת מהקור והרטיבות מצמידה את החולצה שלה לגוף שלה. רק עכשיו אני שם לב שיש לה תווי פנים מאוד יפים אבל היא אפילו לא מסתכלת עלי. היא מביטה קדימה, נדמה שהמספרים הזוהרים בלוח המכוונים שואבים את כל תשומת הלב שלה. "אם לא תיתן לי עכשיו מאה שקל אני אגיד שאחרי שעצרת לי טרמפ, עצרת בצד" היא מחווה עם הסנטר כלפי צד הדרך "וניסית לאנוס אותי".
אני לא מאמין שזה קורה לי. פשוט אסור להיות בן אדם טוב בימינו. כשאתה רואה מישהו בצד הדרך מנסה לתפוס טרמפ באמצע הלילה, גם אם יורד גשם זלעפות - אסור לעצור. "למה את עושה לי את זה?" אני אומר לה בקול הכי סמכותי שאני יכול לגייס בשעה הזו, "את לא מבינה שדברים כאלה זה מה שהורג כל דבר טוב בעולם? את הרי יודעת שרק אזרח למופת היה עוצר לך בגשם הזה באמצע הלילה ואת מוכנה לעשות את כול זה בשביל..." הקול שלי נשבר כשאני מביט בפרצוף שלה. אני לא בטוח שהיא בכלל שמעה משהו ממה שאמרתי. הפה שלה נפתח בתנועה איטית ואני חושב שאולי הצלחתי להשפיע עליה לפני שהיא חוזרת על עצמה "מאה שקל".
הראש שלי במקום אחר. אני חושב על אשתי ועל המבט שלה. אני חושב על הבוס בעבודה, מסביר לי בנימה סימפטית שהם כולם מאמינים לי וסומכים עלי ובאמת שאני עושה עבודה נהדרת אבל אולי עדיף שאני אפסיק לטפל בחשבון שאני מתעסק איתו כרגע ובכלל אולי עדיף שאני אצא לחופשה קצרה עד שהסיפור הזה יגמר. אני חושב על כל ההתלחשויות מאחורי הגב שלי, אני שומע את ההד של השיחות שמשתתקות כשאני מתקרב, על מעבר הדירה וההתרחקות.
"תשמעי. את לא צריכה לאיים עלי. אם יש לך בעיות אני יכול לעזור אני יכול לקשר אותך לאנשים במשרד הרווחה או לסדר לך...", "מאה שקל" היא קוטעת אותי. אין לה זמן אלי. אני רק מעכב אותה מלחכות למכונית הבאה. אני רק מרחיק אותה מהמאה שקל הבאים שלה. אלוהים אדירים, כמה שעות היא כבר פה בגשם? אני פונה לעברה במושב ומביט בעיניים שלה.
חייב להיות משהו בתוך הנשמה שלה. היא בסך הכול ילדה. לא יכולה להיות יותר מבוגרת מעשרים וקצת, ילד צעירה ויפה שעושה עכשיו החלטה טיפשית. חבל שמה שהיא עושה עכשיו יהרוס לה את החיים. אני לא הולך לוותר עליה. לא. אני מרגיש בעצמות שלי שאם אני אוותר עליה היא תמות. אני הולך לנסות לדבר איתה שוב. אני אצליח להגיע אליה.
"תקשיבי לי, בבקשה, חמודה", אני אומר בקול רגוע "זה לא קשור לכסף. זה קשור לחיים שלך. את הריי לא באמת חושבת שזה רעיון טוב. מה שאת עושה עכשיו זה... ". "מאה שקל" היא מתחילה לומר אבל מפסיקה באמצע כשהאגרוף שלי מעיף את הראש שלה לאחור, יש צליל עמום כשהרקה שלה נמרחת על החלון. אני מושיט את יד שמאל ולוחץ על הכפתור שנועל את כל הדלתות. זה נקרא כפתור בטיחות לילדים והוא ממלא את התפקיד שלו מצוין כי אם היא הייתה פותחת עכשיו את הדלת הייתי שובר לה את המפרקת.
"כשאני אומר 'תקשיבי לי, חמודה' את מקשיבה לי." אני מבהיר, "אז את מקשיבה לי עכשיו, חמודה?" היא מביטה בי אבל העיניים שלה עמומות. אני מחליט לתת לה עוד ניסיון אחד, כי היא בסך הכול עדיין ילדה. "תהנהני אם את מבינה מה שאני אומר" אני מרים את היד אבל היא מהנהנת לפני שאני צריך לתת לה עוד סטירה. "טוב. אני שמח שאת מבינה". אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך "עכשיו. אני עוד לא החלטתי אם לתת לך ללכת או לשבור לך את כל העצמות. זה הכול תלוי אם את תהי ילדה טובה או לא".
אני מביט בה "את תהי ילדה טובה?".
"כן" היא ממלמלת ומביטה בי במבט רועד. אני מכיר את המבט הזה. היא תהיה ילדה טובה. זה כי היא מבינה עכשיו שיש סולם דרגות של הרוע בעולם והיא הרגע קלטה שאם היא לא תהיה ילדה טובה היא תמצא את עצמה מקופלת בפח זבל בפינת החדר שבוא נמצא הסולם הזה.
היא בוהה בעיניים שלי. הולכים להיות לה סיוטים לכל החיים מהעיניים שלי. אמרו לי שזה קרה במקרים הקודמים. אני רוצה לומר לה עוד משהו אבל הראש שלי במקום אחר, אני נזכר שוב באשתי ובעבודה ובחברים שאת כולם השארתי מאחור כשברחתי לפה. אני כבר הייתי בטוח שאני השארתי את כל הדברים האלה מאחורי. אני כבר החלטתי להיות אזרח למופת.
אבל נראה לי שאני אצטרך לארוז שוב.