וניל עם פיצפוצים

פעם סיפרתי לחברה שלי על הבלוג הזה ולא מזמן, חודשיים אחרי שנפרדנו, היא ישבה וקראה אותו. וקיבלתי מכתב נזעם ונבגד.
גם אני מרגיש נבגד ונזעם. אז רציתי לפרסם פה משהו רק כדי להכאיב לה אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי, למרות מה שהיא האשימה אותי בו, אני לא סדיסט.
זה משהו קצת מוזר לכתוב באתר הזה אבל אני לא סדיסט, אני שולט ואני חושב שיש המון הבדל. מעולם לא הכאבתי למישהי בכוונה תחילה מבלי שהיא תרצה ותבקש את זה במפורש, מעולם לא הכאבתי למישהי בכוונה תחילה שלא כחלק מפעילות מינית הדדית ובהסכמה. ותמיד וידאתי תוך כדי ואחרי, שלא נגרם נזק, פיזי או נפשי.
בשבילי, בדס"מ זו העדפה מינית, לא יותר ולא פחות. זה לא שונה מהעובדה שאני אוהב לאכול כרובית או שהתחביב שלי הוא כתיבה.
אבל לכולנו קל להיצמד להכללות. כל הדתיים הם קיצונים שרוצים לחיות על חשבוננו. כל השמאלנים הם יפי נפש אוהבי ערבים. כל בעלי הנטיות המיניות השונות הם אנשים רעים או עם בעיות נפשיות. וכן, אם כבר נגענו בזה, אנו חושב שלרובנו יש בעיות נפשיות, אבל אני גם חושב שהן נובעות מכך שמגיל צעיר למדנו שאנחנו חייבים להסתיר את ההעדפות המיניות שלנו והתרגלנו לא לבטוח באנשים כי ״מה יגידו?״ והאם יהיו מוכנים לקבל אותנו כמו שאנחנו? אני לא חושב שלחובבי בונדאג׳ יש בעיות נפשיות שונות מכל מי שנאלץ להסתיר משהו שהוא מאמין בו מסביבתו, בין אם זה היה נטייה מינית לא מקובלת, להאמין בדת אחרת בניגוד לבני משפחתך או לגדול כלא מאמין בבית דתי.
טוב לי בימינו, בכלוב. לא כי אפשר למצוא פה בני זוג לסקס כזה או אחר. טוב לי פה בגלל שפה אני חלק מקהילה של אנשים שמהם אני אולי מסתיר את השם שלי אבל להם אני לא צריך לשקר ומהם אני לא צריך להתבייש.
הבנה וקצת סימפתיה זה לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו.
אני כותב הרבה דברים שונים בבלוג הזה: חוויות שעברתי, תרגלי כתיבה וסיפורים בדיוניים לחלוטין שנכתבו בשבילי או בשביל אחרים, התמהיל הוא אחיד למדי וכל ניסיון להרכיב ממנו תמונה שלי נועד מראש לכישלון.
אני, כנראה, אבטח באנשים אפילו קצת פחות מבעבר, אבל זה, כך נראה לי, לא קשור להעדפה המינית שלי, רק למספר הפעמים שנפגעתי.
אבל מה שאני באמת הייתי רוצה לנסות זה לפעול לפי הקלישאה הישנה: אני הולך לנסות לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, אני הולך לנסות להאמין באנשים כאילו מעולם לא נפגעתי ואני הולך לפרסם את הבלוג שלי כאילו אף אחד לא קורא אותו.