אני קם בבוקר ומחליק מהמיטה בשקט כדי לא להעיר אותך. את מתהפכת על הצד אבל לא מתעוררת. הקור בחדר תופס אותי בהפתעה. את ישנה כמו מלאכית ואני מאושר שהצלחתי לא להעיר אותך כי אני יודע שעבר עליך לילה קשה. אני הולך לסלון ומסדר את כל העדויות מליל אמש: מקפל את המגבת, מכניס את הציוד לקופסה ומניח את המקל בחזרה בארון יחד עם האטבים ששכבו בתפזורת בסלון.
אני מרתיח מים לתה ותוהה לעצמי אם זה יהיה רעיון טוב לצאת לקנות מאפה טרי להניח ליד התה שלך. אני נזכר שקניתי לך קופסה של עוגיות השוקולד-ציפס שאת אוהבת אז אני מוציא כמה ומסדר אותן יפה על המגש. יותר טוב מאשר לצאת לקנות משהו, אם כל כך קר פה, מי יודע כמה קר בחוץ ובכלל, אני לא רוצה להסתכן בלהעיר אותך כשאכנס לחדר השינה לקחת בגדים, סך הכול עבר עליך לילה לא קל. בזמן שאני מחכה למים שירתחו אני חושב על זה שכל המחוות כבר נהיו נדושות, רק חיקויים של משהו שראית בטלוויזיה. כבר אין אהבה מקורית או שונה, יש רק קלישאות. אבל הבוקר אני יותר מאשר מוכן להסתפק בזה.
קצת הפתיע אותי שנשארת לישון פה, בעצם אולי יותר הפתיע אותי שנתתי לך להישאר לישון פה. אני כבר לא רגיל לישון עם עוד מישהו במיטה, באופן מפתיע היה לי נוח להירדם כשהזרועות שלי מסביבך, מחבקות אותך חזק אבל בעדינות כדי שלא לגעת בנקודות שבטח עוד כואבות לך מהלילה.
אני מניח את כוס התה החמה על המגש, לצד העוגיות ולוקח את כל המגש לחדר השינה. אתמול, כששאלתי אותך מה היית רוצה ענית "לקום עם חיוך" ואני מתכוון לדאוג לזה. אני מניח את המגש לצד המיטה ושולח יד מלטפת ועדינה במעלה הירך שלך כדי להעיר אותך.
את מתמתחת באיטיות של עונג ואני מחכה עד שתפתחי את העיניים הירוקות והיפיפיות שלך לפני שאני נותן לך את הסטירה הראשונה.
את ממלאת את החדר עם החיוך המקסים שלך.
ואני מתחיל את ארוחת הבוקר שלי.
לפני 13 שנים. 24 בנובמבר 2011 בשעה 18:04