וניל עם פיצפוצים

היא אמרה לי שהיא פוגשת אותו היום. היא לא אמרה יותר מזה. אני אמור פשוט לשבת בבית? לחכות שהיא תתקשר? אני אמור לכעוס? לקנא? אני בעצמי לא בטוח מה אני מרגיש עכשיו. רק שאני לא יכול להפסיק להרגיש את זה.

היא מתקשרת. תשע בערב. אני מעמיד פנים שלא חיכיתי שש שעות לשמוע את הקול שלה אבל היא יודעת. אני יכול להריח את החיוך שלה דרך השפופרת.

היא אומרת לי להגיע לדירה שלה ולהיכנס עם המפתח שלי. היא תחכה לי בחדר שלה. היא לא מחכה לשמוע את התשובה שלי. היא יודעת שאני אגיע.

אני נכנס. המטבח נקי חוץ מכוס עם קצת מיץ תפוזים על השיש. את אוהבת מיץ תפוזים? יצא לי לראות אותך שותה מיץ בחודשים האחרונים? שמתי לב שהשארת אי פעם קצת מיץ בתחתית הכוס? אני לא מצליח להיזכר. כאילו אני מעולם לא הכרתי אותך.

המחשבה היחידה בראש שלי היא "לפני או אחרי"? הוא כבר היה פה? הוא יגיע מאוחר יותר? אנחנו לפעמים היינו מזדיינים כבר בשש בערב אבל לפעמים לא היה בא לה לפני חצות. אם היא הייתה קובעת איתו, זה היה מוקדם יותר או מאוחר יותר? יכול להיות שהוא באמת כבר היה כאן? או שהוא עוד מעט מגיע? אולי היא רוצה שאני אראה אותו? אולי היא תכריח אותי להסתכל תוך כדי? "יכול להיות שהוא כבר זיין את האישה שלי?"

כן. אמרתי את זה. בקול. לא בראש שלי. אומנם בלחישה אבל לשמוע משהו יוצא מהשפתיים שלך כבר הופך אותו לאמיתי.

אני ממשיך פנימה, מנווט את דרכי לאורך המסדרון ונכנס לחדר השינה. המיטה מסודרת, את יושבת עליה. עירומה לגמרי. הברכיים משוכות לחזה. לובשת רק את המחרוזת שנתתי לך לפני מה שנראה כמו כל כך הרבה זמן. היד שלך על הפרצוף, מרחיקה, מסתירה. אני בוהה בך. באישה שלי.

באישה. שלי.

באישה

שלי?