הסכין נדמה כמתעצב לתוך היד שלי בזמן שהוא חותך את הטעימה הראשונה מהמנה שהונחה לפני. הבשר העשוי למופת מתערבב עם הרוטב המבעבע שעדיין תוסס מהחום. האדים שעולים מהצלחת מערסלים בתוכם טיפות טעם ומקדימים ברגע אחד את הטעימה הראשונה, ממלאים את הפה שלי ברטיבות באדיבות פאבלוב. מערבולת של צבעים מתקרבת לעביר ואז הטעם המוקפד כיאה למסעדת שף מתפרץ בתוך הפה שלי. אבל זו עובדה שנרשמת לי בראש לצד זה שהוילון הלבן ברקע נוטה על צידו או שהשמלה שלה בצבע כחול ואני לא מרגיש כלום.
תל אביב של אחרי הגשם תמיד הייתה אהובה עלי. הקור המלטף מלווה אותנו בזמן שהמדרכות מובילות אותנו לאורך רחובות מרוצפים באור ירח. היא מדברת על מקומות שהיא רוצה להיות בהם, אני עונה על המקומות שכבר הייתי. מתגלה לי שאני שנון מבלי לנסות. היא צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה בקלות והידיים שלה נוגעות במקרה בשלי יותר פעמים משהסטטיסטיקה הייתה אומרת שסביר שיקרה במהלך הליכה איטית שכזו ואני לא מרגיש כלום.
ניצוצות האור של הנר משתקפים בזיעה שניגרת מהגוף שלה בזמן שהיא מתפתלת תחת טיפוף טיפות השעווה על שדיה. הידיים שלה מותחות את האזיקים בזמן שהאנחות נפלטות מהגוף שלה בסדרת התכווצויות. תנועות האגן שלה הופכות תזזיתיות. היא גומרת בצעקות בזמן שהציפורניים שלה חופרות בבשר שלי ואני לא מרגיש כלום.
לאחר מכן הרחוב הקר מקבל את פני. הרוח הלילית מתחזקת לשריקה רמה והגשם ממטיר אכזבה על הבודדים שהולכים ברחובות העיר, נדמה לי שכלום לא השתנה מאז חוץ מזה שאני לא מרגיש כלום.
אני רוצה להתענג על שריטות הציפורניים, להשתוקק ללהדליק סיגריה או לבכות בגשם שעוטף אותי.
אבל אני לא מרגיש כלום.
לפני 13 שנים. 6 בנובמבר 2011 בשעה 0:26
