וניל עם פיצפוצים

אני לא אקרא לך כלבה או זונה או אף אחד מהביטויים האלה ששולטים משתמשים בהם. אני בז לאנשים שלא מעריכים משהו יפה כמוך.

אני רוצה שתביני שאת משהו מאוד מיוחד. את אחד מהרכיבים המרכזיים במה שאני עושה, אולי אפילו החפץ החשוב ביותר במה שאני הולך לעשות תיכף. את הולכת להיות מיוחדת בדיוק באותה הדרך שלפני יומיים היית כלי מיתר מרהיב. את יודעת שהידיים שלי עדיין מידי פעם נעות מכוח עצמן ומחוות באוויר את התנועות? כן, את צביטת העור והמשיכה, את האחיזה הענוגה של הפטמות בכדי להשמיע אנחה או הסיבוב החזק שמגביר את הווליום. הקול שלך עדיין מתנגן לי בראש תוך כדי שהידיים ממשיכות את התנועות.

את זוכרת איך, ממש אתמול, היית הקנבס שלי בזמן שציירתי עליך עם טיפות השעווה? טפטפתי עליך דמות של מלאכית לבנה מרחפת לעבר הלילה על זוג כנפיים כחולות מעל אגם של ארגמן. אני עוד רואה בעיני רוחי את הטיפות הקטנות והאדומות מטפטפות מחוץ לתמונה וזורמות במורד הירכיים שלך בזמן שהיד שלי נמצאת עמוק בתוכך ומכוונת את קצב התנועות שלך עם טיפוף עדין, יוצרת סדקים קטנים בדמות השעווה, כדי שהמלאכית שמעליך תפחד, כדי שהיא, לאט לאט, תישבר לרסיסים ותצעק לעבר השמיים האכזריים בזמן שאתן גומרות ביחד.

לא. אני לא אחלום על להמעיט מחלקך בחדוות היצירה שלי. הרי את, ככלות הכול, החפץ המרכזי בתצוגה שלי.