וניל עם פיצפוצים

"מאה שקל" היא חוזרת על עצמה. הידיים שלה עוד לא הספיקו להתייבש מזרם האוויר החם של המזגן. היא ממשיכה לטפטף על כל המושב הקדמי. אני מאט ועוברים כמה רגעים לפני שאני מצליח לעצור את האוטו בצד הדרך. היא עדיין רועדת מהקור והרטיבות מצמידה את החולצה שלה לגוף שלה. רק עכשיו אני שם לב שיש לה תווי פנים מאוד יפים אבל היא אפילו לא מסתכלת עלי. היא מביטה קדימה, נדמה שהמספרים הזוהרים בלוח המכוונים שואבים את כל תשומת הלב שלה. "אם לא תיתן לי עכשיו מאה שקל אני אגיד שאחרי שעצרת לי טרמפ, עצרת בצד" היא מחווה עם הסנטר כלפי צד הדרך "וניסית לאנוס אותי".
אני לא מאמין שזה קורה לי. פשוט אסור להיות בן אדם טוב בימינו. כשאתה רואה מישהו בצד הדרך מנסה לתפוס טרמפ באמצע הלילה, גם אם יורד גשם זלעפות - אסור לעצור. "למה את עושה לי את זה?" אני אומר לה בקול הכי סמכותי שאני יכול לגייס בשעה הזו, "את לא מבינה שדברים כאלה זה מה שהורג כל דבר טוב בעולם? את הרי יודעת שרק אזרח למופת היה עוצר לך בגשם הזה באמצע הלילה ואת מוכנה לעשות את כול זה בשביל..." הקול שלי נשבר כשאני מביט בפרצוף שלה. אני לא בטוח שהיא בכלל שמעה משהו ממה שאמרתי. הפה שלה נפתח בתנועה איטית ואני חושב שאולי הצלחתי להשפיע עליה לפני שהיא חוזרת על עצמה "מאה שקל".
הראש שלי במקום אחר. אני חושב על אשתי ועל המבט שלה. אני חושב על הבוס בעבודה, מסביר לי בנימה סימפטית שהם כולם מאמינים לי וסומכים עלי ובאמת שאני עושה עבודה נהדרת אבל אולי עדיף שאני אפסיק לטפל בחשבון שאני מתעסק איתו כרגע ובכלל אולי עדיף שאני אצא לחופשה קצרה עד שהסיפור הזה יגמר. אני חושב על כל ההתלחשויות מאחורי הגב שלי, אני שומע את ההד של השיחות שמשתתקות כשאני מתקרב, על מעבר הדירה וההתרחקות.
"תשמעי. את לא צריכה לאיים עלי. אם יש לך בעיות אני יכול לעזור אני יכול לקשר אותך לאנשים במשרד הרווחה או לסדר לך...", "מאה שקל" היא קוטעת אותי. אין לה זמן אלי. אני רק מעכב אותה מלחכות למכונית הבאה. אני רק מרחיק אותה מהמאה שקל הבאים שלה. אלוהים אדירים, כמה שעות היא כבר פה בגשם? אני פונה לעברה במושב ומביט בעיניים שלה.
חייב להיות משהו בתוך הנשמה שלה. היא בסך הכול ילדה. לא יכולה להיות יותר מבוגרת מעשרים וקצת, ילד צעירה ויפה שעושה עכשיו החלטה טיפשית. חבל שמה שהיא עושה עכשיו יהרוס לה את החיים. אני לא הולך לוותר עליה. לא. אני מרגיש בעצמות שלי שאם אני אוותר עליה היא תמות. אני הולך לנסות לדבר איתה שוב. אני אצליח להגיע אליה.
"תקשיבי לי, בבקשה, חמודה", אני אומר בקול רגוע "זה לא קשור לכסף. זה קשור לחיים שלך. את הריי לא באמת חושבת שזה רעיון טוב. מה שאת עושה עכשיו זה... ". "מאה שקל" היא מתחילה לומר אבל מפסיקה באמצע כשהאגרוף שלי מעיף את הראש שלה לאחור, יש צליל עמום כשהרקה שלה נמרחת על החלון. אני מושיט את יד שמאל ולוחץ על הכפתור שנועל את כל הדלתות. זה נקרא כפתור בטיחות לילדים והוא ממלא את התפקיד שלו מצוין כי אם היא הייתה פותחת עכשיו את הדלת הייתי שובר לה את המפרקת.
"כשאני אומר 'תקשיבי לי, חמודה' את מקשיבה לי." אני מבהיר, "אז את מקשיבה לי עכשיו, חמודה?" היא מביטה בי אבל העיניים שלה עמומות. אני מחליט לתת לה עוד ניסיון אחד, כי היא בסך הכול עדיין ילדה. "תהנהני אם את מבינה מה שאני אומר" אני מרים את היד אבל היא מהנהנת לפני שאני צריך לתת לה עוד סטירה. "טוב. אני שמח שאת מבינה". אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך "עכשיו. אני עוד לא החלטתי אם לתת לך ללכת או לשבור לך את כל העצמות. זה הכול תלוי אם את תהי ילדה טובה או לא".
אני מביט בה "את תהי ילדה טובה?".
"כן" היא ממלמלת ומביטה בי במבט רועד. אני מכיר את המבט הזה. היא תהיה ילדה טובה. זה כי היא מבינה עכשיו שיש סולם דרגות של הרוע בעולם והיא הרגע קלטה שאם היא לא תהיה ילדה טובה היא תמצא את עצמה מקופלת בפח זבל בפינת החדר שבוא נמצא הסולם הזה.
היא בוהה בעיניים שלי. הולכים להיות לה סיוטים לכל החיים מהעיניים שלי. אמרו לי שזה קרה במקרים הקודמים. אני רוצה לומר לה עוד משהו אבל הראש שלי במקום אחר, אני נזכר שוב באשתי ובעבודה ובחברים שאת כולם השארתי מאחור כשברחתי לפה. אני כבר הייתי בטוח שאני השארתי את כל הדברים האלה מאחורי. אני כבר החלטתי להיות אזרח למופת.
אבל נראה לי שאני אצטרך לארוז שוב.