חלפתי היום בפארק וינגייט בין להקת כלבים מזילי ריר (איך נותנים להם לרוץ בחום הזה)...גולדנים שהם הכלבים הכי ילדותיים שאני מכיר ולברדורים מאותגרי דיאטה. החום הכבד הזה הרס לי את החשק ללכת לאוניברסיטה... בפארק ראיתי ידידה שצצה מאיזשהו זיכרון רחוק לבושה בחלוק לבן ועונדת סטטוסקופ סצינה מסרט לא מציאותי. רציתי לשאול אותה אם הסטטוסקופ יכול גם לזהות מצבי רוח ולא רק להגביר את צליל פעימות הלב אבל העדפתי לותר....
נזכרתי בסצינה עצובה מתוך סרט שאת שמו שכחתי (dammnit הרגע היה). טום הנקס היה תקוע על אי בודד 4 שנים ונחשב למת נתגלה חי ונוחת באמריקה הישר למסיבה שעורכים לו חבריו לעבודה. הפנים העצובות שלו אל מול הקהל הרועש פשוט הרגו אותי..."אתם לא מצליחים לקרוא אותי - כי בעצם אתם לא יודעים מה עבר עלי" האיש פשוט היה מנותק מהם
וגם אני... מתהלך ואומר שלום לאנשים, לוחץ ידיים וקובע פגישות, אבל לא מרגיש שאני באותו הסרט... היום אני לא מרגיש כלום
לפני 18 שנים. 18 באוגוסט 2005 בשעה 12:23