לפני 17 שנים. יום חמישי, 9 ביולי 2009 בשעה 13:41
דמיינתי במהלך ההרצאה שלה את הפסים אדומים שציפורניה פערו בגבב...אוחחחח, כמה שהייתי רוצה. ישבתי ממש מול הפודיום היא אחזה אותו בשתי ידיה תוך כדי רפרוף על ערימת הדפים שלה ועל המסך. כולם הסתכלו על המצגת, אבל אני לא יכולתי שלא להבחין באחיזה הנמרצת בצדי הפודיום. היא מצידה הסתכלה עלי במהלך היום..ולא הבינה למה אני ממשיך לבהות בה כמו ילד מפגר. חבל שהמבטים שלי עשו את שלהם רק ביום האחרון של הכנס....bommer
לרגע הרגשתי כאורח לרגע בסרט של אלמודובר... כמה ברור שעד שדבר כזה קורה לי הוא מחזיק מעמד יום וחצי בדיוק.