כבר אחת. בקבוק של ליקר-פירות מתקופת המנדט הבריטי עומד פתוח על השולחן. אנחנו שיכורות מכדי שתהיה לנו בושה. הוויסקי הגרוע שבכוס הפלסטיק נשפך, ואני יודעת שמחר החולצה הזאת תריח כמו אלכוהוליסט מזדקן.
"תנקי את זה." אני בועטת קדימה. בעיטה קהה ולא ממוקדת. הדבר שחרטום נעלי מתנגש בו הוא לא הפנים שלה, אלא עצם הבריח. זה מספיק טוב בשבילי.
היא קמה על רגליה בנוקשות. בעודה כפופה, סוליית נעלי הולמת בכתפה.
"מה אומרים?"
"כן, הרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג," היא אומרת בראש מורכן. אבל כבר ב"זיצ" פיה נמתח בעווית לא רצונית, והיא לא מספיקה לסיים את המשפט. שתינו גועות בצחוק.
"את עדיין פה?" היא עוד מחייכת, אבל אני כבר לא. אני מכירה את ההלם הזה. את הגילוי שהמשחק נגמר שניה לפני שהפסקת לשחק בו. זה הלם מביך. הלם שהיה כואב בכל מצב חברתי אחר.
"אה, שיט. סליחה, הרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג." אבל היא מהירה. ואנחנו נהנות. ואנחנו שיכורות. ואנחנו חושבות שאנחנו מצחיקות, ולמרבה המזל אין עדים שיראו שזה לא נכון.
ומעבר לזה - שום דבר. אנחנו אפילו לא נוגעות זו בזו - אינטראקציה של נעל ולשון. מכות חסרות רחמים, אבל גם חסרות עוצמה. היא בסך הכל מסייעת בניקוי זוג נעליים.
ואלה אפילו לא אנחנו. אלה רק מרי-אן המשרתת (סרט ורוד מגוחך קשור לראשה) והרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג (מניפה שבורה בשמאלי וכוס חד פעמית בימיני), המבלות עוד ערב שגרתי בטירה העתיקה שבמעמקי היער העבות, מביסות דרקונים ורואות סרטונים מצחיקים ביו-טיוב.
לפני 13 שנים. 29 באוגוסט 2011 בשעה 2:44