לפני 9 שנים. 21 באפריל 2015 בשעה 22:37
היה לה יומולדת, אז כתבתי לה ברכה.
The enchanted hunter
כשלפעמים אני ציידתלפני 9 שנים. 17 באפריל 2015 בשעה 22:31
"אי אפשר לשחק משחקי כוח טיפשיים כשכל הכוח אצלך."
אני לא יכולה לא לאהוב אותה.
לפני 13 שנים. 28 באוקטובר 2011 בשעה 23:39
אני האלוהים שלך עכשיו, ואת נתונה בידי. הגורל שלך נתון בידי, והכל ייעשה בדברי.
את תרימי את הראש ותסתכלי עליי, ואני אראה את ההערצה הפרועה בעיניים שלך. ואני אלטף את לחייך בחיוך מתנשא, ואדע שאת מאמינה יחידה במקדש מונותאיסטי לי.
האנשים ברחוב, כאשר יראו אותי, לא ידעו שאני אלה. אך כשאת תביטי בי, לא תוכלי להעלות בדעתך כיצד אפשר לא לראות זאת. בעיניך, פני הם זריחה, חיוכי הוא אביב וצחוקי - גשם הניתך ברננה על גגות הבתים. את תרעדי למשמע קולי ותתנפצי לאלפי רסיסים למגע שפתי בשפתייך. בהינף ידי ירקדו הגאות והשפל, ולפקודתי תזרח השמש ותשקע.
בראותך אותי תוכי חולשה ותפלי על ברכייך, וכשאושיט לך את ידי את תנשקי אותה ברעד וביראה גדולה. כשתלחשי מילות אהבה באוזני, יהיה הדבר כתפילה, וכשאשלח את ידי אל בין רגלייך תתנבאי בלשונות.
כי אני אלוהיך, והנני אחת.
לפני 13 שנים. 29 באוגוסט 2011 בשעה 2:44
כבר אחת. בקבוק של ליקר-פירות מתקופת המנדט הבריטי עומד פתוח על השולחן. אנחנו שיכורות מכדי שתהיה לנו בושה. הוויסקי הגרוע שבכוס הפלסטיק נשפך, ואני יודעת שמחר החולצה הזאת תריח כמו אלכוהוליסט מזדקן.
"תנקי את זה." אני בועטת קדימה. בעיטה קהה ולא ממוקדת. הדבר שחרטום נעלי מתנגש בו הוא לא הפנים שלה, אלא עצם הבריח. זה מספיק טוב בשבילי.
היא קמה על רגליה בנוקשות. בעודה כפופה, סוליית נעלי הולמת בכתפה.
"מה אומרים?"
"כן, הרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג," היא אומרת בראש מורכן. אבל כבר ב"זיצ" פיה נמתח בעווית לא רצונית, והיא לא מספיקה לסיים את המשפט. שתינו גועות בצחוק.
"את עדיין פה?" היא עוד מחייכת, אבל אני כבר לא. אני מכירה את ההלם הזה. את הגילוי שהמשחק נגמר שניה לפני שהפסקת לשחק בו. זה הלם מביך. הלם שהיה כואב בכל מצב חברתי אחר.
"אה, שיט. סליחה, הרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג." אבל היא מהירה. ואנחנו נהנות. ואנחנו שיכורות. ואנחנו חושבות שאנחנו מצחיקות, ולמרבה המזל אין עדים שיראו שזה לא נכון.
ומעבר לזה - שום דבר. אנחנו אפילו לא נוגעות זו בזו - אינטראקציה של נעל ולשון. מכות חסרות רחמים, אבל גם חסרות עוצמה. היא בסך הכל מסייעת בניקוי זוג נעליים.
ואלה אפילו לא אנחנו. אלה רק מרי-אן המשרתת (סרט ורוד מגוחך קשור לראשה) והרוזנת טריפטיכונה מק'זיצקריג (מניפה שבורה בשמאלי וכוס חד פעמית בימיני), המבלות עוד ערב שגרתי בטירה העתיקה שבמעמקי היער העבות, מביסות דרקונים ורואות סרטונים מצחיקים ביו-טיוב.
לפני 13 שנים. 22 ביוני 2011 בשעה 1:25
אבל בזמן האחרון נורא קשה לי לכתוב
לפני 13 שנים. 14 בינואר 2011 בשעה 1:01
האמת, מתאים לי בנאדם שלם שיעמוד לרשותי. בתכלס אני רוצה איזה אגו טריפ מופרך.
countess van backward יכול להיות גם ניקניים הולם לאתר בדסמ וגם רפרנס בכלל-לא-במקום לרחוב סומסום.
אילו מחשבות מטופשות עוברות לי בראש בשעות כאלה.
לפני 14 שנים. 21 בנובמבר 2010 בשעה 23:31
זאת הנעל שלי. תגיד שלום לנעל שלי. מה אתה חושב על הנעל שלי? כדאי לך לאהוב אותה. מאוד. יודע למה? כי הנעל הזאת עומדת להיות החברה הכי טובה שלך. אתה תבלה את זמנך בחברת הנעל הזאת, אתה תלמד להכיר את הנעל הזאת, אתה תעשה אהבה עם הנעל הזאת. אתה תנשק, תלטף ותחבק את הנעל הזאת. אתה תכתוב שירים לנעל הזאת. אתה תפתח את לבך בפני הנעל הזאת. אתה תעבוד את הנעל הזאת.
הנעל הזאת תהיה אהובתך, מקור השראתך, ואלוהיך. ואיזה אלוהים, אל נקמות, אל כפוי טובה, תהיה הנעל הזאת. אתה תאהב ותעריץ אותה, והיא תבעט בך, תדרוך עליך ותרמוס אותך לעפר. אך אתה תמשיך לעבוד אותה. לא משנה כמה אכזרית היא. אתה תמשיך לתת לה את לבך ונשמתך מדי יום ביומו. עד שתאהב אותה כפי שלא אהבת מעולם, עד שלא תוכל לחיות בלעדיה.
ואז? אז אני אכיר לך את הנעל השמאלית שלי.
לפני 14 שנים. 28 באוקטובר 2010 בשעה 0:49
אני יכולה להיות אלה. אלת חורף ומוות, אלת גשם וערפל ורקיעים קודרים. אלת בדידות ומילים.
כמובן, אין אני יכולה להיות אחת מאותן אלות-מדבר אקזוטיות של המזרח. לא אני, בגוף השיש הלבן שלי, ובעיני הירוקות ובשיערי הכהה והסלאבי. אני אהיה אלה-מתה נשכחת, של הסהרוריים הסופרים את הירח. אלו שעלו בלהבות מזמן, בחורפים הרוצחים והמודחקים של מזרח אירופה.
אלה קנאית ונוקמת הנני. וזעמי סערות אדירות של פחדים קמאיים וחסרי-שחר. אלת נקם וחטא, בשנאה קרה, חושבת ונטולת רגש.
העובדים אותי כמהים לאכזר, למכאיב למבעית. כי אני האימה, והאימה אני היא. כי אני חולי וחיוורון וירחים-מלאים של רוע נשי.
לפני 14 שנים. 14 באוגוסט 2010 בשעה 22:33
אני נהנית מהמבטים שלך. אני נהנית לראות את הפליאה הזאת שלך, כל פעם מחדש, לנוכח מראי.
מגפיים שחורים עם אבזם אחד ועקבים נמוכים, שמלה שחורה וסוודר עם צווארון פרווה. אני נהנית מהבעת ההשתאות שלך כמעט כמו שאני נהנית מהפשטות חסרת החן לה את קוראת "להתלבש יפה". כמעט כמו שאני נהנית מהכמיהה שלך.
לפני 14 שנים. 10 ביולי 2010 בשעה 21:44
קו 400
קצת לפני חצות
אלוהים ישמור, אני לא צריכה פורנו, לי יש נעליים.
נעליים גבוהות מדהימות. גדולות מספיק כדי להיות ברוטאליות וקטנות מספיק כדי להיות אירוניות. נעליים שהתרככו כך שהן מלוות את הצעדים בהתקמרויות מושלמות. נעליים שעצם מראה הצללית שלהן מבעיר בי את היצר.
נעליים עם צורה מושלמת ועקב בגובה מושלם, נעליים שמגע העור המשומש שלהן נדמה כחי תחת אצבעותי. אלוהים, איך חייתי בלעדיהן להשלמת המדים מלמטה?
כי מי צריך נשים כשיש נעליים.
אני סך הכל בחורה מוזרה שיושבת באוטובוס, כותבת במחברת וממששת את הנעל שלה, אבל לעזאזל, רק מראה הנעליים שלי מקרב אותי לאורגזמה פי אלף יותר מהר מאשר היד של כל אישה.