לפני 14 שנים. 28 באוקטובר 2010 בשעה 0:49
אני יכולה להיות אלה. אלת חורף ומוות, אלת גשם וערפל ורקיעים קודרים. אלת בדידות ומילים.
כמובן, אין אני יכולה להיות אחת מאותן אלות-מדבר אקזוטיות של המזרח. לא אני, בגוף השיש הלבן שלי, ובעיני הירוקות ובשיערי הכהה והסלאבי. אני אהיה אלה-מתה נשכחת, של הסהרוריים הסופרים את הירח. אלו שעלו בלהבות מזמן, בחורפים הרוצחים והמודחקים של מזרח אירופה.
אלה קנאית ונוקמת הנני. וזעמי סערות אדירות של פחדים קמאיים וחסרי-שחר. אלת נקם וחטא, בשנאה קרה, חושבת ונטולת רגש.
העובדים אותי כמהים לאכזר, למכאיב למבעית. כי אני האימה, והאימה אני היא. כי אני חולי וחיוורון וירחים-מלאים של רוע נשי.
