בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הצד האפל של לונה

לפני 5 שנים. 9 באוקטובר 2018 בשעה 16:03

לפעמים אני רוצה לצייר את החיים שלי אחרת. עם המון פרחים ורודים וסגולים, קטנטנים כאלה, שקיעות אדומות ויללות חליל, שהופכים את החיים לנשימות עמוקות ורומנטיקה דביקה. אני רוצה לחיות רחוק ממני, להתבונן במי שאני ולהתגעגע אלי, לאהוב אותי. אני רוצה להפוך למישהי אחרת בלי חלקים משופשפים או שרוטים, מישהי רגועה ומאוזנת כזו של אור ואהבה. אבל אני יודעת שזו פנטזיה, זו אפילו אחת שהיא לא מוצלחת במיוחד. אז אני נשארת אני, וחיה כל כך קרוב אל עצמי עד שאני יכולה להריח את הטינופת של המחשבות שלי, ואת ריח הכוס האדום משפשופים שלי בגללך. אני נשארת אני שזוחלת אליך שוב, מייחלת למבט האפל שלך ולזה שאתה יודע לטפל בטינופת שאני. זה לא משנה אם אני מתנגדת לפעמים, גם לא משנה שאתה מסביר לי שאין כל קשר בין מה שיש לנו ובין אהבה, לא משנה שאתה מסביר לי שאהבה זה משהו שקורה עם נשים, ולא עם כלבות. אם אני נעלבת מדי, אתה מאפס לי את הצורה עם כל כך הרבה סטירות, עד שהכוס שלי מבין את ההגיון שלך. אחר כך אתה פותח לי את הגרון, כשאתה מבהיר לי שאני לא צריכה לחיות באשליות שאני יותר מזיון גרון, כי אשליות זה לא טוב. אתה יורק על הפנים שלי כשאתה אומר את זה, מוציא את הזין הרטוב מהגרון שלי, מורח אותו על הפנים שלי וצוחק. בסוף אתה מכניס את הזין חזרה לגרון שלי, נדחף כל כך עמוק עד לביצים ולא אכפת לי שאני נחנקת והעיניים שלי יוצאות מחוריהן, כי אני יכולה להרשות לעצמי לבכות בשקט, ולעשות את עצמי כאילו שאלה דמעות שקשורות לצורך להקיא, ולא לצורך לחיות באשליות.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י