מאה שנות בדידות

הפעם לא אצטט שיר של משורר או משוררת.
מכיון ששירה היא תמצית מדוייקת של החיים. של הבנה. תובנה. חסד.
שיר זה זיקוק טהור של פיסת חיים או רגש.
אבל כשזה קורה בחיים עצמם, השיר מאבד מילותיו
והוא מתכופף בהכנעה ומפנה מקום לדבר האמיתי

ורגע מזוקק כזה קרה לי. פה בכלוב. עם אשה מופלאה ומיוחדת
תמצית של הבנה, תובנה, חסד. פיסת חיים. אמיתית.

לכל מה ששורף העור - הוא חלב או להבה
לא כל מה שנצרב בלב הוא שוט או השפלה

יש רגעים בהם הקסם מכה בכל כוחו וזה עוטף ומבלבל ומפיל וממוטט
את כל מה שידעתי.
מערער ושובר ומרסק. את כל השקרים העצמיים.
את הסיפורים שסיפרתי לעצמי ודבקתי בהם

בא לי לזרוק את בודלר ויונה וולך ויצחק לאור לפח
ולשיר לך את "האחת שלי" . לצרוח לך.

אלוהים. אני מודה לך על בריאות טובה ועל מראה נאה
ועל כישורי ויכולותי ועל אהובי וחברי וילדי.
אבל המבחן הזה שהעמדת אותי בו - הוא קשה ומייסר ומכאיב עד אין קץ

אני איני יכול להיות עם האשה הזאת.

ולמרות זאת. הצריבה בלב. הבערה בעור המחנק בחזה
הם עונג צרוף. עונג של אמת. עונג של חיים אמיתיים
ואני כמו שיר. נושרות ממני המילים
אני הרוס ומאושר
תודה

סשן חמש

רילקה
"רגש שדה הקרב כספינה בסערה
וכך נתקעה במטרה הרצויה
החנית המהירה כמעוף הציפור
וכך התארע האפסי וגם החשוב"


שדה קרב. חניתי מול מטרתה ואת רוגשת כספינה בסערה.
והחיילים. יבוסים, פריזים, עמלקים, פלישתים וגם בנות מדיין.
שחומים, לבנים, אלמוניים. נשים גדולות.
ואת כמוצאת להורג בעיניים מכוסות. קשורה פסוקה פשוקה תשוקה
וקול תשואה, קול ההמון הצמא לדם קורבן

כבת יפתח מרצונך מובלת אל המטווח, אל המטבח, אל הטבח, אל הזבח
צוויתי. ביקשתי. שתהיי למשסיך פומבית ומופקרת, שעונשך יהה לעיני כל
שחרפתך תהיה חרופה ששיפחותך תהיה ערופה,
והיית שם, בחושך הנורא ובאורות הניאון הסגול
כצלוב ההוא, מכפרת בעונשך על חטאי כולם.

ההמון מהסס. בכל זאת - בת אדם. ואחרי יד או ידיים שתים, מופיעות עוד שתיים
ועוד. אוחזות שדיים. לוחצות פיטמות - חזק. שפניך יתעוותו
ששפתיך יחשקו ששיניך ישחקו שישחקו הנערים
ואשה אחת רעה וטובת מראה מפשקת ירכיך הזולגות ונועצת כף ידה האחת
והנה העדה כולה קוצפת. כאילו כעס יש בליבם עליך - אבל על עצמם הם כועסים
וזר ראשון של רקפות לבנות נוזל על לחייך ושפתיך
והיורה הופך מטר, וזרים זרים מעטרים את יפי גופך
זרי זרע
ז-רע
זה רע ?
זר רע חובט בך. את בוכה
החניתות והחיצים ננעצים ללא רחם.
ברחם.
רחמך.
רחמיך.

סשן ארבע

יצחק לאור
"...אף פעם לא למדנו באמת לברך עליהם
ואף על פי כן, הידיעה
היא הכרת הרגע
הכואב,
לפני הצעקה
אחרי המכה, שהמר
מציף בדם חמוץ מכאב ויש לבודדו, לטבול בו
לשתוק. ואת היודעת : מן הרגע הכואב מתחילה האמת..."

אז מה למדנו ילדים ?
היא מורה בתיכון. התוכנית פשוטה. היא עם חולצה דקה מאד. חצאית . בלי תחתונים.
אני נכנס לכתה בתור "סטודנט לחינוך". צופה בשעור, נשען לצד הלוח , מתבונן בנערים ובנערות.
בני 16-17. מיוחמים. חולמניים. גולמיים וגולמניים.
כמתוכנן. 10 דקות אחרי תחילת השיעור היא יוצאת לדקה, מסתכנת, בהנף אחד מורידה את החזיה מתחת לחולצה
במסדרון השקט. מכניסה לשקית שהוכנה מראש בפרוזדור, תלויה על וו, בצד תיקים וסוודרים.
כמתוכנן, צובטת לעצמה את הפיטמות בכח. כעת הן בולטות מאד. נכנסת לכתה. רק חצי דקה חלפה.
יש מתח באויר ? או שזה רק אני נשנק, בולע רוק, מביט בפיטמותיה המזדקרות מבעד לחולצה הדקה.
שולח אסמס. הנייד שלה רוטט בתיק. כמו שמתוכנן. היא מתיישבת, נותנת תרגיל, מניחה תיקה על רגליה כדי להסתיר את ידה.
היא דוחפת שתי אצבעות עמוק בין רגליה. היא רטובה. אני מריח אותה מכאן. האם גם הם מריחים ?
כמתוכנן. היא עוברת בנחת בין השולחנות, ומעבירה ידה בשיער של אחד התלמידים. היד עם האצבעות הרטובות.
הריח מתוק ונעים. חריף ובולט. ביקשתי שתעביר ציפורניים בחוזקה על קרקפתו, כמו ה"אורגזמטרון". אני רואה שעיניו נעצמות וצמרמורת עוברת בגופו.
יש דממה בכתה, או שהם שקועים בפתירת התרגיל. אני בקושי נושם מהתרגשות.
שוב. אסמס קטן. היא מתיישבת כמו בפעם הראשונה, מחדירה שתי אצבעות.
מפחדת שתלמידים מאחור אולי יבחינו בליטוף השיער החביב, השיגרתי, התמים. הולכת לשורה האחרונה
בחור גדול יושב שם, שקוע במחברת. שוב היא מעבירה יד עם אצבעות רטובות על שערו.
אני רואה את כף ידה קמורה. אצבעותיה כמו עיט קשות והיא חודרת לעומקי שערו ואני יודע שציפורניה שורטות בעדינות את עור ראשו של הבחור.
נשמתו נעתקת.
היא מסתכלת בי. חזה עולה ויורד במהירות. היא מתרגשת מאד. שעונה בגבה לקיר האחרוי בכתה היא מביטה בעיני
ודוחפת את אצבעותיה לפה. מלקקת אותן.
היא מתכופפת אל מחברתו של הבחור האחרון. אחרכך אמרה לי שמשערו נודף ריחה ברור וחזק. מערפל חושים. היא שמעה אותו מתנשם בכבדות. מבין ולא מבין דבר.
זה רק אני ? או שכל הכתה בערה באש.

סשן שלש

"העיוורים" - בודלר.
"כרוכה כדי זועה אחר העונג המסעיר
ראי, הן אף אני נשרך! - נדהם יותר מהם,
אשאל : כל העורים האלה, מה שחקים להם? "

איני צריך לכפות אותך שכן את מצייתת. אבל לשם תחושת חוסר האונים, אני קושר.
ואת עינייך. עיוורת, ללא שחקים, כרוכה אחרי העונג המסעיר. עד כדי זוועה.

ממתינה בשקט. אני מעשן בשקט, מדיח כלים, מסתובב בבית. את כפותה ועיוורת. ושותקת.
דפיקה בדלת. את נמתחת. מקשיבה בזהירות לכל צליל, מנסה לפענח.
נכנס אורח. או אורחת. או אורחים. אני שם תקליט. ויניל. כדי שתשמעי פחות.
ידיים מלטפות אותך. שתיים. את מזהה את מגעי ? או שמא זה אחר.
שפתיים בשפתייך. את נענית. בפחד. בתשוקה. עוד זוג ידיים על שדייך.
ועוד אחד מלטף את ירכיך. בעדינות.
שלשה זוגות ידיים. אולי ארבעה. את כבר אינך יודעת.
לשון בין שפתיך, לשון בעכוזך, לשון בערוותך,לשון מאחורי ברכייך, לשון בכל מקום
ואז צליפה אחת חדה, על הפיטמה, ואנחה, והכל נפרץ ומהומה.
"את בשליטה" אני אומר
והיא מנסה להרגע, להשתחרר, להפתח, להכנע. להכניע. את האגו החרד
את אי הודאות, את הבושה, את הפחד, את הרצון המטורף לראות, לשלוט, לכוון, לנהל

אני מסמן וכולם מתרחקים. אף אחד אינו נוגע בך. את רטובה ולוהטת ורוצה מגע, רוצה כאב, רוצה חיבוק
רוצה לדבר, לבקש, להתחנן.

התקליט מסתיים בקול שריטות נעים של פעם. דממה.
היה ? או לא היה ?
הקולות והמגע נעלמים. אני מתיר אותך. את בוכה. את נרגשת. את מלאה בהתרגשות שאין לשאת.
הם מכירים אותי ? אני מכירה אותם ? כמה היו ? מי הכאיב ? מי ליטף ? מי גמר עלי ?
היתה גם אשה ? היו שתיים ? הייתי נעימה לכם ?

היית יפה. הכי יפה. ומתוקה תרתי משמע.
וכשנכנעת היית יפה יותר, מלאה באהבה.

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה--בית שמאי אומרין, שתי שבתות; ובית הלל אומרין, שבת אחת.

סשן 2.

עוד פרחי רוע

" הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תלין אכזר, נרכן
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן "

היום תלמדי איפוק. לא תשתתפי בחג העבדים. את אינך בזויה.
קשורה. פשוקה. פעורה אלי המון החוגגים.
בתחתית הבטן בערה
שוט, כאב חד, לטיפה. היום אדיר את תשמישי המיטה
ואת, כאש אלי עץ כמים לחרבה, בוכה.
ודמעותיך זולגות לאורך ירכייך
שפתיך רטובות, זולגות, מתחננות.
עם העבדים הלז, מתבוננים. בעינים כלות. להיטיב עמך
כלומר לכלות.
זעמם בך
להטביע כאבם בעור הרך
שלך
מילה אחת והם שלך. כולם. כל אדוניך הנרצעים
כל זאביך הבזויים
כל כאבייך יפוגו באחת
באיבחה בשריקה בצליפה
מילה שלך. אחת. והם ינברו בבשרך
ילקקו לשד שדיך. מותר לך לבקש.
ואם תחרישי.
אדע שאת שלי.

סשן מספר 1. האושר הוא ביטחון מוחלט

סיפור.

מילים עושות לי את זה
אז הלכנו על מילים.
המינגווי. מובי דיק. אנה קרנינה. קלאסיקות ענקיות.
נלך לחנות ספרים יד שניה. נבחר באקראי.
ריח אבק ספרים, כריכות עור ישנות, שקט נעים, זמן עצלתיים.
בחרה ספר. "על העיוורון". מוקדם לך עדיין, אמרתי.
אולי נלך על שירה.
בודלר. פרחי הרע.

"אפליא מכותי בך - ולא בחימה
אהלום כקצב,אהלום בך קשה
בלי שנאה, כהכות את הסלע משה
הסהרה שלי לא תדע עוד צמא... "

עכשיו כיתבי כמו בודלר
והיא כתבה.

"אראה עד האופק ועיני מכוסות
ולא תשים מכשול בפני עיוור
כי אתה לי עינים בחושך אתה האור החיוור
אתה הוא עיני הפקוחות"

את מושפעת מ "על העיוורון" שכחת את בודלר.
כיתבי שוב.
והיא כתבה.

"תפליא מכותיך בי, הזו אהבה?
תהלום כקצב, הלום קשה
אתה רך, אתה יפה
ידך האחת מחבקת והשניה מכה."


יופי. דעי לעולם, לפעמים אכה, אבל ידי המחבקת תמיד תהיה.
לפני הכל. אחרי הכל ובסוף הדברים. היד החובקת היא שיר השירים.




[i]