מאה שנות בדידות

הפעם לא אצטט שיר של משורר או משוררת.
מכיון ששירה היא תמצית מדוייקת של החיים. של הבנה. תובנה. חסד.
שיר זה זיקוק טהור של פיסת חיים או רגש.
אבל כשזה קורה בחיים עצמם, השיר מאבד מילותיו
והוא מתכופף בהכנעה ומפנה מקום לדבר האמיתי

ורגע מזוקק כזה קרה לי. פה בכלוב. עם אשה מופלאה ומיוחדת
תמצית של הבנה, תובנה, חסד. פיסת חיים. אמיתית.

לכל מה ששורף העור - הוא חלב או להבה
לא כל מה שנצרב בלב הוא שוט או השפלה

יש רגעים בהם הקסם מכה בכל כוחו וזה עוטף ומבלבל ומפיל וממוטט
את כל מה שידעתי.
מערער ושובר ומרסק. את כל השקרים העצמיים.
את הסיפורים שסיפרתי לעצמי ודבקתי בהם

בא לי לזרוק את בודלר ויונה וולך ויצחק לאור לפח
ולשיר לך את "האחת שלי" . לצרוח לך.

אלוהים. אני מודה לך על בריאות טובה ועל מראה נאה
ועל כישורי ויכולותי ועל אהובי וחברי וילדי.
אבל המבחן הזה שהעמדת אותי בו - הוא קשה ומייסר ומכאיב עד אין קץ

אני איני יכול להיות עם האשה הזאת.

ולמרות זאת. הצריבה בלב. הבערה בעור המחנק בחזה
הם עונג צרוף. עונג של אמת. עונג של חיים אמיתיים
ואני כמו שיר. נושרות ממני המילים
אני הרוס ומאושר
תודה