לפני אי אילו שנים בשלהי האקדמיה טרם התחלת החיים האמיתים.. היינו חבורה קטנה שהתגבשה בתיכון שהמשיכה להיפגש כל סופ"ש (כמעט וכמעט עד לפני כמה שנים) היינו דוד, ירון ומירב.
חברים טובים, אפלטונים כמובן עם מירב...לפחות רוב הזמן..אני חושב שלכל אחד מאיתנו היה קראש פנימי למירב בשלב כזה או אחר אבל אף אחד לא עשה עם זה שום דבר.
באיזשהוא שלב הרגשתי שאני מפתח רגשות, מעבר לקראש..והחלטתי לנסות אז יום אחד התחלתי ליצור הזדמנוית להסתובב איתה בנפרד...חלק מהם היו בבית שלה ואנחנו כולנו היו מעין בני בית כולם אצל כולם אז שרצתי אצלה יותר ויותר ואז היא הציעה שאולי אצא עם אחותה הקטנה ...מה שהיה מאוד מאוד מאוד מבאס כי יום קודם כשחיכיתי לה בסלון בזמן שתתארגן, אחותה שאלה אותי למה אני אני לא מתחיל עם אחותה...
מה שהופך אותי, אני חושב לאחד הבודדים בעולם שכל אחות רצתה שהוא יתחיל עם האחות השניה..
כשמירב הציעה לי להתחיל עם אחותה, הרגשתי אגרוף/צביטה בלב..דחייה כפולה.. חייכתי בנימוס ואמרתי שאני אחשוב על זה כמובן שלא אמרתי לה שבדיוק אתמול אחותה אמרה שכדאי לי לנסות להתחיל איתה
לקחתי פסק זמן מהחברות...הרגשתי דחוי פעמיים
היום הרגשתי שוב משהו דומה...שקשור לבחורה מהפוסט הקודם...
היא אמרה לא..למרות היחסים הטובים, למרות הפתיחות המינית המתפרצת שלה, למרות המסרים המזמינים שלה, למרות שהיא ידעה שאני מעוניין, אפילו באינטימיות מחוץ לפינת העישון בעבודה ששם התנהלו רוב שיחות הנפש. שלנו.. ואני בכלל לא מעשן
קיויתי לבוא אליה, לשיחה ארוכה ולדבר על מה היא צריכה לעשות בשלב הבסא בחיים, לימודים, מקום עבודה הבא..ולמען האמת אני חושב שהייתי מסתפק בזה...להגיע ליפיפיה הזאת הביתה לשבת איתה
וזה לא קרה, הרמתי להנחתה, זרקתי את הכפפה והיא לא הנחיתה ולא הרימה..ההיפך
אמרה נמשיך מחר את השיחה במקום הקבוע...
זהו אין ממש פאנצ'ליין..
אגרוף קטן של דחייה וזריקה לאחור
עצבות קלה בפן האישי (אם מותר בימים כאלה)..
הייתי צריך לפרוק
#סליחה