הניק הזה נפתח חודשיים אחרי שמישלי (של הכלוב) נולדה.
הייתי חייבת מקום אנונימי, לפרסם דברים שהיו בתוכי ולא הייתי בשלה שיזוהו איתי.
את הבלוג בניק של מישלי, פתחתי עבור *גברים*, שהיה עולם ומלואו וכל עולמי אז.
אחרי שהקשר איתו "שינה צורה" (או לפחות ניסה לשנות) (ללא הצלחה),
ובימים שעברתי את הגיהנום של "אפטר-סאב", הכרתי את "בעל הבית".
איך זה התחיל? אני צריכה לבדוק איתו אם הוא מוכן שאזכיר את זה כאן...
אבל את הבלוג כאן, הזה, פתחתי בשביל לכתוב לו.
שכחתי שהיה לי כאן בכלל בלוג!
ופתאום קיבלתי הודעה למייל שלי:
שלום HARMONY,
אנחנו שמחים לבשר, ש**** אוהב את הפרסום שלך בבלוג!
שלושה חודשים.
נכנסתי לבדוק...
ועד שלא חפרתי עמוק בבלוג,
הייתי בטוחה שמישהו השתלט לי על הניק וכתב שם בשמי.
לאט לאט התחלתי להזכר.
מה שבאמת הזוי, זה שלפני כמה ימים, מושג הבלוג יצר קשר (חברי) מחודש!
מרגש ומקסים ומפרגן ומצחיק וכל מי שהוא (בעיקר מותק!)
כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שרציתי לכתוב לו,
אבל לא הייתי מסוגלת שזה יהיה המשך לבלוג שנפתח ונכתב ל*גברים*.
זה היה טעון מידי. רגיש מידי. כואב מידי.
אז כתבתי פה ומאז זנחתי.
בעוד כמה שעות, נפגשת עם כמה אנשים, לחגוג יום הולדת ל(יותר מ)חבר,
שלפני כמה חודשים, דפק לכולנו ברז וזינק עם האופנוע שלו לקבר.
הוא עשה לי לייק פה, והיה שותף למסע.
הכרנו לפני 8 שנים ושבוע.
עשרה ימים לפני יום ההולדת שלו (שהוא כל כך שנא).
כמה חודשים לפני שגברים נכנס לחיים שלי.
נתן לי את מתנת השיש המופלאה ואז נעלם לכמה שנים.
חזר להיות לצידי ונתן לי את החשק לצאת החוצה מהדיכאון...
קיבל ממני את המתנה שהייתה בת הזוג שלו חמש שנים,
ליווה אותי לקשר שהיה מתנת החיים הכי גדולה,
והיה שם (כאן) תמיד ברקע, כמה שהיינו צריכים,
גם אם כמה מילים פעם בכמה חודשים,
גם אם חיבוק פעם בשנה.
היה כאן.
ואיננו עוד.
הוא כאן בתמונות, בתגובות, בלייקים, בהודעות, בהתכתבויות.
בעיקר בזיכרון.
אז הערב נרים לו "לחיים"...
ונמשיך בלעדיו.
ואולי אכתוב קצת כאן עוד (ואולי לא).
הפוסט הזה מוקדש למלאכים של החיים שלי (ויש פה הרבה כאלה).
כל אחד מכם יעודכן אישית, מתישהו ( :
