כמעט חודש עבר... מילה אחת עכשיו בטלוויזיה, הקפיצה לי אותך שוב לזכרון. לרגע ראיתי אותך בדמיון שלי, עומד מולי עם כל הנוכחות האדירה שלך. לרגע עלה שם על הפנים שלך, החיוך שובה הלב שלך. לרגע הרגשתי את היד החמה שלך על הלחי שלי. לרגע נזכרתי כמה חטוף היה הביקור שלך בחיים שלי, וכמה משמעותי. לרגע שמתי לב, שלפעמים אתה ממש חסר לי. אני מתגעגעת אליך. מקווה שאיפה שאתה נמצא, אתה בטוב. אוהבת. }{
הכרת אותי כשאני עם חיוך, אבל בוכה בתוכי.
נראית חיה ויחסית תוססת, אבל לא רוצה להיות.
אסרטיבית, אבל בלי שמחת החיים שמאפיינת את מי שאני.
שלושה חודשים שבהם התקרבנו. בקצב שלך, בדרך שלך.
מהרגע הראשון היה ברור מה לא יהיה כאן, אבל לא היה ידוע (לי בכל אופן) מה כן יהיה.
כל שיחה שלנו, הפתיעה אותי יותר, נגעה בי יותר, קירבה.
כל יום למדתי עליך עוד משהו (ברור לי שבחרת מה אתה רוצה שאלמד עליך).
תמיד דאגת שאדע, שיש שם עולם שלם שכדאי שלא אכיר...
שעדיף לי לא להתקרב מידי, לא להתערבב , לא להתאהב.
אבל אני זו אני, ואני כזו... לא אוהבת גבולות מלאכותיים.
כשהמגנט עובד ויש משיכה, אני לא מאמינה בלהתנגד לו.
אני מאלה שקופצים לתהום, ובוטחים.
או שתהיה נחיתה. קשה או רכה, מכאיבה ומשתקת או מחזקת ומעצימה.
או שבדרך פתאום יצמחו לי כנפיים.
או שיבוא מישהו ויאסוף אותי בדרך למטה.
לוקחת סיכונים.
ולא, זה לא שאני מזוכיסטית ריגשית (כמו שאתה ואחרים חושבים). אני לא !
אני לא אוהבת לסבול, אני נהנתנית גדולה.
אבל אני מוכנה להסתכן בלחוות סבל וכאב, כדי לחיות את הלונה פארק של החיים,
כדי להתרגש ולהנות ולאהוב ולתת ולקבל... ולחיות !
גם איתך לקחתי סיכון, "סיכון מחושב" (או לא).
והרווחתי בענק, את החיות שלי בחזרה, את הרצון להיות, את שמחת החיים.
הלב שלי החלים מהשבר האדיר שעבר, ושוב יכול להיות רחב כמו שאני אוהבת אותו.
&feature=related
אני יודעת שפגעתי בך בשבוע האחרון.
שנינו יודעים שזה לא היה בכוונה, שאלו המנגנונים שלי.
אני יודעת שהפתיחות הטוטאלית שלי, היא לפעמים לי לרועץ.
זה מה שקרה לי איתך.
אולי לפעמים אני בכל זאת צריכה לסנן, אולי איתך לא הייתי צריכה להחשף עד הסוף, להגיד הכל...
כי יש מחשבות שהן הזבל של האגו שלי, של ריגשי הנחיתות שלי, של חרדות הנטישה שלי.
בקשר הקודם, התרגלתי להגיד הכל, לא לסנן כלום.
לא חשבתי על זה שבגלל שאתה אחר, שאיתך זה אחרת, אז אני צריכה להיות אחרת.
שאיתך - זה בעיקר להקשיב לך.
לחוכמה ולרגישות העצומה, של כל מה שראית בלי שאצטרך בכלל לומר מילה.
אבל אמרתי. ומיד ידעתי שטעיתי.
ושוב היה כואב ומתסכל (כמו בימים האחרונים) וכעסת.
ושתקתי. (אירוע נדיר במחוזותיי)
והתנצלתי. (שזה משהו שאין לי בעיה לעשות)
והתפתלתי. (כמו שאתה קצת אוהב)
והתחרטתי. (שזה הדבר הכי נדיר אצלי)
ואז שוב המסת אותי כשאמרת:
"מיש, את זוכרת שאוהבים גם כשכועסים. נכון ?"
ואז ביקשת שאחזור אחרי הדברים שלך, והייתי ילדה טובה וחזרתי מילה במילה (והוספתי פה ושם מילה מישלי :)
והשיחה הסתיימה בחיוך. חם. רך. אוהב.
הטלפון שלך העיר אותי אתמול בבוקר, כמו שאני הכי אוהבת.
אבל הקול שלך היה קר.
אמרת שהוספת תגובה בבלוג והקראת לי אותה.
תגובה צינית, אכזרית, כועסת.
שתקתי.
מה יש לי לומר ?
דיברנו ואחרי כמה דקות, ביקשת שאמחק את התגובה שלך.
השארתי אותה שם עוד כמה שעות, למרות שהיא הכאיבה לי מאד.
משכתי את הזמן בכוונה, כי לא רציתי להרגיש שאני מעלימה ראיות.
רציתי לתת לעצמי לדעת שהיא שם, ושזה חלק מהעניין.
ואז כשהייתי אצלה שם בשטחים, העתקתי את התגובה לתיעוד בטיוטא של הג'ימייל (12:47),
ומחקתי אותה מהבלוג כמו שביקשת.
אחרי חמש דקות נכנסה ממך הודעה אדומה:
תאריך 31/01/12 12:52 - הודעה אחרונה מיולליול.
כתבת לי שמהמעט שהכרנו עברנו הרבה יחד,
שתקח איתך את כל הדברים הטובים שנתתי לך,
שאתה מודה לי על כל העזרה,ו שאתה מקווה שגם אתה עזרת במשהו.
שאתה נכנס לתקופה לא קלה ושאתה מודה על הכל,
ושאזכור שאני שווה יותר ממה שאני חושבת.
ואז מחקת בפרופיל את כל מה שכתבתי לך לפני חודשיים.
והשארת שם רק את זה:
"להתראות שלום זה לא נגמר זה רק הסוף"
נחמד,נחמד,היה ממש נחמד...תודה למי שצריך.
ואז שלחת לי SMS:
15:08 מעדכן מחקתי את הפרופיל
16:25 ראיתי. קראתי שזו ההודעה האחרונה מיולליול. זו הייתה האחרונה גם מE ?
16:29 אני רק מבקש שתאחלי לי בהצלחה ורק בריאות
16:29 אני אכתוב כשאוכל
16:35 מאחלת לך את כל הטוב שאפשר, ושולחת את אהבתי הגדולה. תמיד אהיה כאן...
אני שמחה על התמונות שנשארות לי בראש.
של השניות הראשונות בפעמים שנפגשנו.
אותי מנשקת את היד שלך.
מניחה עליך את היד שלי.
יורדת על ברכיי.
הכי טבעי לי בעולם.
את החיוך שלך והיד שמלטפת לי את הראש ומושכת אותי למעלה.
ואת החיבוק של הגוף העוטף שלך.
שיהיה לך בהצלחה ובריאות.
ואושר ושלווה ושמחה ואהבה.
וחיים.
כשלתי בלהסביר לך למה התכוונתי, כשאמרתי ש"אני רוצה לשחרר באהבה".
אני מקווה שעכשיו הצלחתי...
"עוד לא הבנת שאני פה להרבה זמן ?" ולחילופין: "איך אני יכול ללכת, אם אני בכלל לא פה ?"
אתה יודע, הכל היה כ"כ ברור מהרגע הראשון, אבל גם לגמרי מפתיע מרגע לרגע. שפוי והגיוני, אבל גם הזוי ובאוויר. ולומדים לחיות עם זה. למדתי לחיות עם זה מגיל צעיר ואפילו שכללתי את זה למומחיות מישלי. מעל הכל, מצאתי את הדרכים להתנהל בתוך זה... שליטה והתמסרות הן חלק מאד משמעותי בהתמודדות הזאת.
אמרת שאני מופרעת. זה נכון. אבל אני מופרעת שפויה. אמרת שאני עכשיו בהתגוננות, ואתה צודק. כמו שצדקת בהרבה מאד מהדברים שאמרת, בשלושת החודשים שאנחנו מכירים. יש לך חוכמה מיוחדת ויכולת לראות דברים מזווית שאחרים לא. בבקשה תעזור לי לשחרר את ההגנות שהעליתי בימים האחרונים, אפילו שזה ישרת אותנו רק לזמן קצר, אפילו שאח"כ אולי שוב יכאב. אל תדאג, יהיה מי שיחבק אותי. כמו שאתה היית ועדיין.
לא מעט אנשים במהלך החיים שלי, ראו בי המלאך שלהם. חלקם עדיין. רק ספורים היו כאלה בשבילי. כבר שנים שלא פגשתי את אחד המלאכים שלי, ואז אתה הופעת. פיזרת מעליי, את מה שמלאכים יודעים לפזר, סוג של אור וחום מיוחדים. משהו שאני יודעת לזהות. אתה תשאר בשבילי מלאך, גם כשתעלם... לא רוצה לתת לך להפוך לקללה, ואני יודעת שאולי תעשה דברים כדי שזה יקרה. ואם תרצה מאד, אז גם תצליח, כי אתה יודע איך לעשות את זה. אני מקווה שלא תרצה. בבקשה אל תרצה. תשאר מלאך בשבילי. גם אם נגעת רק לרגע. גם נגיעה קצרה, יכולה להצרב לכל החיים.
When you came in the air went out.
And every shadow filled up with doubt.
I don't know who you think you are,
But before the night is through,
I wanna do bad things with you.
I'm the kind to sit up in his room.
Heart sick an' eyes filled up with blue.
I don't know what you've done to me,
But I know this much is true:
I wanna do bad things with you.
I wanna do real bad things with you.
וכשיצאתי למשימה של טובות השתיים...
לא ידעתי אם תהיה שם או לא.
אמנם לא היית איתי שם פיזית, אבל היית איתי.
דימיינתי אותך מסתכל עלינו, מורה לי מה לעשות, שומר על הגבולות שלי.
קיוויתי שתהיה גאה בי, שתדע שלעשות את זה בשמך, הפך את זה לבאמת מרגש.
מצפה להרפתקאות הבאות שלנו.
והתכוונתי, כשאמרתי לך אתמול בטלפון, שנתת לי את החיים שלי בחזרה,
שיש לך חלק ענקי בזה שחזרתי לעצמי.
שאתה מתקשר אליי.
שאתה מעיר אותי.
כשזה מהמשרד ואני מכניסה את האוזניות והקול שלך בתוך הראש שלי.
כשאני במיטה, מתחת לפוך, ערומה.
שאני שומעת אותך מחייך בטלפון.
שאני יכולה לספר לך הכל, וזה בסדר.
שמגיע יום ראשון, ואני כבר לא מתפרקת.
