* מי יודע אם או מתי תכנס לכאן ותקרא את זה...
קצר וקולע.
רק שלושה חודשים.
הכרת אותי כשאני עם חיוך, אבל בוכה בתוכי.
נראית חיה ויחסית תוססת, אבל לא רוצה להיות.
אסרטיבית, אבל בלי שמחת החיים שמאפיינת את מי שאני.
שלושה חודשים שבהם התקרבנו. בקצב שלך, בדרך שלך.
מהרגע הראשון היה ברור מה לא יהיה כאן, אבל לא היה ידוע (לי בכל אופן) מה כן יהיה.
כל שיחה שלנו, הפתיעה אותי יותר, נגעה בי יותר, קירבה.
כל יום למדתי עליך עוד משהו (ברור לי שבחרת מה אתה רוצה שאלמד עליך).
תמיד דאגת שאדע, שיש שם עולם שלם שכדאי שלא אכיר...
שעדיף לי לא להתקרב מידי, לא להתערבב , לא להתאהב.
אבל אני זו אני, ואני כזו... לא אוהבת גבולות מלאכותיים.
כשהמגנט עובד ויש משיכה, אני לא מאמינה בלהתנגד לו.
אני מאלה שקופצים לתהום, ובוטחים.
או שתהיה נחיתה. קשה או רכה, מכאיבה ומשתקת או מחזקת ומעצימה.
או שבדרך פתאום יצמחו לי כנפיים.
או שיבוא מישהו ויאסוף אותי בדרך למטה.
לוקחת סיכונים.
ולא, זה לא שאני מזוכיסטית ריגשית (כמו שאתה ואחרים חושבים). אני לא !
אני לא אוהבת לסבול, אני נהנתנית גדולה.
אבל אני מוכנה להסתכן בלחוות סבל וכאב, כדי לחיות את הלונה פארק של החיים,
כדי להתרגש ולהנות ולאהוב ולתת ולקבל... ולחיות !
גם איתך לקחתי סיכון, "סיכון מחושב" (או לא).
והרווחתי בענק, את החיות שלי בחזרה, את הרצון להיות, את שמחת החיים.
הלב שלי החלים מהשבר האדיר שעבר, ושוב יכול להיות רחב כמו שאני אוהבת אותו.
אני יודעת שפגעתי בך בשבוע האחרון.
שנינו יודעים שזה לא היה בכוונה, שאלו המנגנונים שלי.
אני יודעת שהפתיחות הטוטאלית שלי, היא לפעמים לי לרועץ.
זה מה שקרה לי איתך.
אולי לפעמים אני בכל זאת צריכה לסנן, אולי איתך לא הייתי צריכה להחשף עד הסוף, להגיד הכל...
כי יש מחשבות שהן הזבל של האגו שלי, של ריגשי הנחיתות שלי, של חרדות הנטישה שלי.
בקשר הקודם, התרגלתי להגיד הכל, לא לסנן כלום.
לא חשבתי על זה שבגלל שאתה אחר, שאיתך זה אחרת, אז אני צריכה להיות אחרת.
שאיתך - זה בעיקר להקשיב לך.
לחוכמה ולרגישות העצומה, של כל מה שראית בלי שאצטרך בכלל לומר מילה.
אבל אמרתי. ומיד ידעתי שטעיתי.
ושוב היה כואב ומתסכל (כמו בימים האחרונים) וכעסת.
ושתקתי. (אירוע נדיר במחוזותיי)
והתנצלתי. (שזה משהו שאין לי בעיה לעשות)
והתפתלתי. (כמו שאתה קצת אוהב)
והתחרטתי. (שזה הדבר הכי נדיר אצלי)
ואז שוב המסת אותי כשאמרת:
"מיש, את זוכרת שאוהבים גם כשכועסים. נכון ?"
ואז ביקשת שאחזור אחרי הדברים שלך, והייתי ילדה טובה וחזרתי מילה במילה (והוספתי פה ושם מילה מישלי :)
והשיחה הסתיימה בחיוך. חם. רך. אוהב.
הטלפון שלך העיר אותי אתמול בבוקר, כמו שאני הכי אוהבת.
אבל הקול שלך היה קר.
אמרת שהוספת תגובה בבלוג והקראת לי אותה.
תגובה צינית, אכזרית, כועסת.
שתקתי.
מה יש לי לומר ?
דיברנו ואחרי כמה דקות, ביקשת שאמחק את התגובה שלך.
השארתי אותה שם עוד כמה שעות, למרות שהיא הכאיבה לי מאד.
משכתי את הזמן בכוונה, כי לא רציתי להרגיש שאני מעלימה ראיות.
רציתי לתת לעצמי לדעת שהיא שם, ושזה חלק מהעניין.
ואז כשהייתי אצלה שם בשטחים, העתקתי את התגובה לתיעוד בטיוטא של הג'ימייל (12:47),
ומחקתי אותה מהבלוג כמו שביקשת.
אחרי חמש דקות נכנסה ממך הודעה אדומה:
תאריך 31/01/12 12:52 - הודעה אחרונה מיולליול.
כתבת לי שמהמעט שהכרנו עברנו הרבה יחד,
שתקח איתך את כל הדברים הטובים שנתתי לך,
שאתה מודה לי על כל העזרה,ו שאתה מקווה שגם אתה עזרת במשהו.
שאתה נכנס לתקופה לא קלה ושאתה מודה על הכל,
ושאזכור שאני שווה יותר ממה שאני חושבת.
ואז מחקת בפרופיל את כל מה שכתבתי לך לפני חודשיים.
והשארת שם רק את זה:
"להתראות שלום זה לא נגמר זה רק הסוף"
נחמד,נחמד,היה ממש נחמד...תודה למי שצריך.
ואז שלחת לי SMS:
15:08 מעדכן מחקתי את הפרופיל
16:25 ראיתי. קראתי שזו ההודעה האחרונה מיולליול. זו הייתה האחרונה גם מE ?
16:29 אני רק מבקש שתאחלי לי בהצלחה ורק בריאות
16:29 אני אכתוב כשאוכל
16:35 מאחלת לך את כל הטוב שאפשר, ושולחת את אהבתי הגדולה. תמיד אהיה כאן...
16:40 תודה מלאך תשמרי על עצמך ומיש, תנוחי קצת ( : נשיקות }{
אני שמחה על התמונות שנשארות לי בראש.
של השניות הראשונות בפעמים שנפגשנו.
אותי מנשקת את היד שלך.
מניחה עליך את היד שלי.
יורדת על ברכיי.
הכי טבעי לי בעולם.
את החיוך שלך והיד שמלטפת לי את הראש ומושכת אותי למעלה.
ואת החיבוק של הגוף העוטף שלך.
שיהיה לך בהצלחה ובריאות.
ואושר ושלווה ושמחה ואהבה.
וחיים.
כשלתי בלהסביר לך למה התכוונתי, כשאמרתי ש"אני רוצה לשחרר באהבה".
אני מקווה שעכשיו הצלחתי...
אוהבת אותך חזק.
}{
