ימים של שקט עקצו אותי באיברים פנימיים.
נמלים אדומות עקצו את העור, אבל הנפיחות ירדה מאוד מהר. יותר מהר. פחות לאט.
אני מחפשת למה להקשיב, למה להאזין, והדממה גוזרת עליי אי-שקט נצחי.
אני מסירה את הלק הסגול הכהה שחיכיתי זמן כה רב שיתייבש. סוף השבוע המיימי הביא עליו את הקץ מוקדם משצפיתי. חלל האף וחלל החדר שלי נמלאים אדי אצטון, ואני מקשיבה לך, כי שאני מחפשת טוב-טוב אני גם מוצאת. אתה מדבר ומספר, אתה לא מלא-התלהבות כמו שחשבתי שתהיה. רהוט כמעט לחלוטין, אני מחפשת את שברי הטעויות שלך; כמה פעמים דמיינת "עשר אנשים" בראשך והנפת אגרוף מנטלי באוויר? אתה מפספס בסמיכות, מיידע את הנסמך ולא את הסומך, לפעמים ככה ולפעמים ככה. אני חושבת שלזה אתה מצליח להניח. אז רגע, אתה לא מושלם(?).
אם הייתי מרשה לעצמי הייתי גאה בך, הייתי מספרת לך שאתה ממגנט אבל אפשר גם יותר, נותנת לך חיבוק הרמטי ומשגל שלא מותיר אתגר בעולם שאי אפשר לו. הייתי יושבת בשורה הראשונה, כובשת חיוכים כי אתה מצחיק עם הניתורים מאנגלית להדגשת הה"א הזו שלך, וסתם כי כיף לי.
חלמתי לפני שני לילות שחייגתי את הספרות, אלו שרק כשהגיע הזמן למחוק נצרבו לי בזיכרון. ענית באדישות, לא בעניין ולא בחוסר-עניין; כהרגלך. הלב שלי דפק והצלחתי להסתיר אותו וגם את הגרון שיבש. אמרתי היי, בסגול, הקול שלי החליף המון תדירויות, והעוצמה דעכה כשהבנתי שאין לי, אין לי מה לומר.
פקחתי עיניים, היה לי כל-כך קר. המזגן דלק, והשמיכה הייתה דקה.
כשהתעוררתי בבוקר הרחוק ההוא, שאלתי אותך איך ישנו, שנינו. טוב, אמרת, או אולי זה היה מצוין, נפלא, או בסדר גמור. חיבקתי אותך?, שאלתי, ועצרתי את הנשימה עד שענית.
לא, ענית. ולא ידעת שאני באותו הרגע ידעתי, זה נגמר.
אני הישנה, מדברת מילים שמעירות, של הגיון שקיים רק בשכיבה. אני הישנה יודעת דברים איתם קשה לפעמים להתמודד. אני הישנה מחבקת רק את מי שאני יודעת שמותר לי לאהוב.
אני הערה,
שוכחת, מאוד מהר, אותי הישנה.
לפני 12 שנים. 8 ביולי 2012 בשעה 22:49
