Bra-ket

כל-כך הרבה עבודה נעשית על-מנת לשנות. 

אני ילדה אחרת מזו שהייתי לפני עשר שנים, וכשלבשתי את אותה השמלה לטקס סיום התואר שלבשתי לטקס סיום התיכון, תהיתי אם התכולה ששפכתי אליה חורגת מטווח השגיאה.
לפעמים נדמה לי שהמחשבה, הראשוניות, האינסטינקט לא השתנו, לא ישתנו; השנים לימדו אותי פרשנויות אחרות, סבלנות, סלחנות, 
התנהגות. 
הניצוץ, הוא נותר כשהיה. כמו לחתור באותו האופן, וזו הרוח שלפעמים מביאה למקום אחר.
אז גם אם לפעמים רב הרוח הוא אני, 
החתירה נותרה כשהייתה. 

אפשר לעבור דרכים ארוכות, ארוכות נורא, בהן הסוף היה קרוב יותר פעמים משניתן לספור על כף יד אחת, בהן הכאב היה אחד, שני, אחר, אורות העבר התעמעמו, ועבר חדש יותר נדלק וכבה גם הוא, 
הטעמים שונים,
החיך שונה, 

ומספיקות שתי שניות
של תחילת השיר
הלא נכון
כדי להבין
שאין לשכוח. 

זה גורם לשקול מטרות. לתאם ציפיות, עם העצמי; אופייני להחליא לצמד גבורה לשכחה, חוזק לאדישות, שלמות ללוגיקה. 
אולי, אפשר גם אחרת, הרוח שלי מנשבת. 
אולי מותר הרבה יותר, לחשוב, לכאוב, לעצום עיניים ולדמיין, לפקוח עיניים ולראות.

יפה אמר אדם סמית', בניסוח שהייתי מתרגמת אחרת אם דיוק היה בעל חשיבות עליונה כרגע, 
"המקור העיקרי לסבל האנושי, הוא אמידת-יתר של הפער בין מצב קבוע אחד לאחר"

יכול מאוד להיות,
שאם לא ניזהר, כולנו, 
נבין
שאנחנו נמצאים ממש, 
איפה שאנחנו רוצים להימצא. 

שנה טובה, 
רגעים מעניינים.