גמר חתימה טובה, הוא אמר, ואז, נדבר. הוא לא היה צריך לשאול.
לפעמים יודעים את התשובה, אבל לשמוע זה סוג אחר של ידיעה.
היא ידעה, אבל החליטה לשאול. חצי לשאול. ידעתי שהיא תתאכזב, שזה יהיה לה קשה, וש-24 השעות הבאות שלה ילוו במחשבות עליי, על הבחירות שלי, על המחשבה שהדברים שאני מתרחקת מהם אומרים משהו גם עליה, עליי ועליה, עליי ועל זה.
אני לא זוכרת הקשרים ורגעים מסוימים, אני זוכרת את ההרגשה.
אני זוכרת את בחירת הבגדים, את ההליכה, את השקט, את השלווה, את הצניעות הלא-סגפנית.
הריח של מלט ועוד משהו לפני כמה ימים הזכיר לי ימים בהם לא שאלתי שאלות, אולי בגלל ריבוי התשובות.
מי שלא מכיר את ניחוח הריחן ברגעים שבין קודש לחול לא יבין,
לא יבין לעולם,
שגם אם יודעים שאין סנטה, ולא רוצים לשקר שיש,
אפשר להתגעגע לימים בהם הוא היה אקסיומה.
מחשבה קשה שכזו לא עברה בי זמן רב -
יש רגעים טהורים,
שרק הבורות יכולה לייצר.