הרגעים האלה, בהם המציאות מתעלה על כל דמיון.
חשבתי שאסבול במהלך סוף השבוע הזה, לא העליתי בדעתי עד כמה, ובאילו אופנים.
לאט לאט, אחד אחד
קשה לי להכיל, קשה לי להתמודד
אני רוצה שלווה
אני רוצה לבד.
ואתה, א', שניהל איתי שיחה שהכעיסה אחרים במהלך כל הערב,
שהתרגש ממילים שאמרתי, שהביט אל תוך עיניי והזכיר לי איך זה מרגיש כשמבינים אותי, בדיוק,
שהמתין עד שאחרון האורחים הסתלק,
שתחת פנס רחוב שאל שאלה פשוטה שהתשובה לה אכזבה,
אתה העצבת אותי יותר מכולם.
הפלטפורמות האלו, הרקעים האישיים עליהם כל משתתף חווה את האינטראקציה הפרטית שלו יוצרים קרע בלתי-ניתן לאיחוי. בדיוק כשאני לרגע שוכחת מאג'נדות ואינטרסים, נשאבת אל תוך רגע, אל תוך אווירה, אל תוך דינמיקה --
המשתתף האחר וההקשרים האחרים שלו מתחילים להיפרד מאלו שלי.
אם אני לא מוכנה לתת את מה שהאחר מקווה לקבל,
זו פרידה.
לפעמים,
להיפרד מזרים שמסמלים את מה שלא יהיה,
הרבה יותר מכאיב מלהיפרד מקרובים שהם מה שהיה.
לפני 12 שנים. 4 בנובמבר 2012 בשעה 0:36
