לפני 11 שנים. 4 בדצמבר 2012 בשעה 0:03
מעבר לשולחן, השתמשת בעיני הטירוף שלך על-מנת לנעוץ בי מבטים; פתאום שמתי לב.
כשנזפת בי על הסיגריות, בחיבה, הפשלתי שרוולים והתגוננתי, כאילו-בחיבה, והקשיתי עורף, עם עצמי, כלפיך.
הסברת לי דברים, אייתת לי שמות של משחקים, העורף שלך היה קרוב לשפתיים שלי ומצאתי את עצמי מנחשת אפטר-שייבים.
מאוחר יותר חקרת דברים, חלקת ממצאים,
You are nervous
אמרת לי, ודווקא אתה בכלל לא היית יכול לדעת. אתה מכיר אותי מעשנת ומעבר לשולחן, בשיער סתור ועייפות שנעלמת עם לגימות.
משהו בך מטריד אותי, מלחיץ אותי, לא מוכר.
אתה לא בוחן איך שכולם בוחנים,
לא מודד איך אני ומה אני יודעת
רק מביט
מותיר לי דממות למלא
ומחייך.
את החיוך המטורף, שגורם לי ברגעים שקטים לשאול אם את רציני או מתלוצץ,
ותמיד אתה משיב,
לא,
why would I be kidding
ואני שוב מזכירה לעצמי
זה לא מוזר,
אתה פשוט זר.