זן,זיונים ושירה..

זה התחיל בסביבות יוני...השגרה שבה כל כך התבוססתי והתגוללתי כחזיר מדושן מלא בבוץ הנוחות התחילה לאט לאט להרוג אותי...אותי את העצמי האמיתי שלי...הכל היה אפור ופשוט התחיל להרוג אותי מחוסר צבע והחמצן מלא הטעם שגורם לבערה והשראה התחיל לאזול ובמקומו הגיעו מי הבוץ עד נפש...חמישים ומשהו שעות של לימודים מדכאי שמחה ששללו כל השראה ורגע של הסתכלות בעיניים פקוחות...גוף ששימש רק כמכשיר להגיע ממקום למקום והיה מת ולא פעיל ונע ולא זע...שהתמלא באוכל על מנת להשתיק את קריאתו לטבע ולהתנשמות אמיתית...ואהבה שנשארה רחוקה מהגבולות של חקר והתפתחות ונכנסה לתוך שגרה וידידות מכנית...רישמית הייתי מרוסק..לא היה לי בשביל מה לחיות...ואף על פי כן...צעד אחר צעד..נוע תנוע...

ואז לאט לאט צמחה ועלתה הזעקה מתוכי...זעקה קדמונית של רעב לחיים...ניתקתי את כל חבלי הביטחון...את הלימודים ממלאי החיים והמעמד...את האהבה הבטוחה והחברותית והמכנית...ואת נוחות הגוף...צעד אחרי צעד...פשוט...הבטתי לתהום...חייכתי..אמרתי...הממ מעניין אם אני אמצא את עצמי שם למטה שנייה לפני שאתרסק ואצמיח כנפיים...ופשוט..קפצתי..אפילו לא עצמתי עיניים או חשבתי..רציתי לראות מה קורה..

כולם קראו לי משוגע...ויש עדיין הקוראים לי כך...ועוד בכל מיני כינויים...אך אף אחד לא העז לפקפק בי שהסתכלתי לו בעיניים...כולם עדיין מסתכלים עליי מסתכלים ומקנאים...מחכים שאכשל ואהיה כמותם ואכנע לפלסטיקיות השגרתית של הפשרה הבטוחה...שהתחלתי לרוץ ולשחות והייתי נתפס ונחנק ולפעמים כמעט מתעלף...אבל בתהליך מגלה את עצמי שם בחושך..ומחייך...כולם אמרו עזוב...תתמלא באוכל תמצא לך משהו נוח ושב איתנו על התחת..כאן יותר נוח...וצעד כואב אחרי צעד המשכתי...דרך הפציעות ההקאות ומה לא..

שהתחלתי לקרוא,לכתוב ולהלחין...ולגלות דרך חדשה להסתכל על העולם...בעיניים פקוחות מלאות כאב אהבה וגם שמחה..תמיד עם דמעה חבויה..כולם אמרו עזוב...מה יהיה עם מהלך החיים שלך?מה עם התואר היציבות והדרך שבה אתה צריך ללכת הזמן מתקתק וצריך להספיק להתחתן ולמצוא עבודה יציבה ולהרגיש בטוח...והמשכתי לנגן ולכתוב מהשקיעה דרך אור הלבנה שקיעקעה אותי בדרך שרק מסוימים יכולים לראות..דרך אצבעות כאובות וגרון חנוק ודברים שנקרעו ממני על מנת לחשוף..

שהיא הניחה ללוגיקה לנצח ולפער...אחרי ששנינו מלאנו אחד את השני בהבטחות,תשוקות,סטיות והכרזות שהוליכו שולל...שהיא העדיפה את הכאוס המוכר המכאיב והמנוכר על פניי...העוגן שלה שמצד אחד גרם לה ולי לבטא את השדים הכי שטניים וחולניים שלנו...ומצד שני גרם לנו להיות אנשים יותר טובים..להתפתח ולהרגיש טוב יותר...אחרי שכמה שלא רציתי...לנוכח דמעותיה והתמסרותה שברתי את כל החומות בעצמי ושוב צללתי לתהום בעיניים פקוחות..ונתתי לה את האורגזמות הכי טובות...את השליטה הכי קורעת ומלולכלת שהייתה מכניסה אותנו להיי...וכן...ידעתי לעצור את דמעותיה ולגרום לה להרגיש טוב שעשינו גם אהבה עדינה ותשוקתית ושאחזתי בה וחיבקתי בחום...גם כאשר היא דיברה והיו לה סיוטים תוך כדי שהשאירו אותי ערים...היא ריסקה אותי בזעם ודמעות וכעס עליי ועל עצמה ועזבה...ואני מוכה עיוורון רדפתי...וכתבתי....והתחננתי....והתנצלתי על האגו וניסיתי למצוא דרך חזרה...מי שקורא את זה ומזדהה יודע כמה קשה למצוא את אותו אדם שמשלים אותך בשריטות שלו ובשנינות ובין הסדינים וגם בחיוכים...ראיתי בה ובחטאים ובייגון שלה אפילו את עצמי...אפילו אחרי שהיא נוצלה ונבעלה והושארה כשארית סמרטוטית על ידי אחרים מטונפת ורועדת...אפילו אז הבנתי...למרות שהיה לי קשה לחבק ולנשק..הבנתי את ההרס העצמי ולקחתי אותה אל בייתי ונתתי לה לישון במיטתי וניחמתיה...אפילו אחרי שהיא הטיחה בי את הפרטים שלא רציתי לדעת..ואף צחקה שכמה שהיא רוצה אותי עכשיו..ברגע שהיא תחזור לעצמי האנמי שלה היא תתנכר אליי...וזה גם מה שקרה

ואז....שבעת מדורי הגיהינום של האובססיה וההרס העצמי שאתה נדבק בו מאחרים...כמויות מטורפות של אלכוהול....סמים שהתנגדתי להם תמיד ומעולם לא צרכתי עברו בצורות שונות בגופי...כן כן...אפילו הכי כבדים...וכתיבה...ואובססיה אליה...הכתיבה הכי כואבת הכי כנה ויפה..והכי הרסנית...זה תמיד יוצא שאתה על סף השיגעון והמוות והדיכאון...

אפילו אז...לא הצלחתי ללכת לאיבוד בשגרה ובהרס העצמי ובאובדן החושים...אפילו שהאף היה מדמם מקוק ואי אפשר היה לנשום דרכו ואחרי בקבוק וחצי של וודקה...בדירה של מישהו אלמוני שכולם שרועים בדמעות ומתמכרים לשמיכה הכהה שפרשו מעל נשמתם...משהו קרה מאז יוני..מאז שנפקחו עיניי...עדיין...דרך כל הגלים המטביעים של מה שהכנסתי לגופי...יכולתי לראות...ולהרגיש...ולהיות מודע...גם אם קצת אחרת...אבל הבעיה היא שזה פשוט לא עזר לשכך את הכאב..ושוב כתבתי...והתחננתי בקינות עד לרמה פתטית..קינות יפות פואטיות וזועמות אך עלובות ועצובות...שעשו יותר נזק וזעם וכעס עליי ומחקו את כל הזכרונות הטובים מאשר שעזרו להחזירה..

ויום אחד...מול כביש מהיר ליד איפה שהיינו נפגשים וחולקים...באמת על הגבול הדק של שיגעון ומוות...צעד לפני...החלטתי שדיי...ואמרתי את אשר על ליבי ועל מחשבותיי לה...דברים שאני עומד מאחוריהם עד היום..והתנצלתי על מה שהייתי צריך...ושידרתי נחמה הבטחה וסיום בחיוך...ואז כל מה שרציתי זה פשוט לישון ולהתרסק ופשוט לחדול בחיוך במקום בכאב...

וגם אז...חוץ כמה יחידי סגולה מכאן ומהעולם שבחוץ...כולם קינאו....כולם הוכיחו אותי....מתחו ביקורת....ומצד שני קינאו שאני חי באמת והם חיים דרכי...קודם כל אני רוצה להודות אז לכל האנשים שעזרו לי כאן והיטו אוזן קשבת ונתנו עצות טובות...מי שיודע יודע...ואתם באמת לא תסולאו בפז..

ואף על פי כן....אני נע וזע...בגשם ובשמש....בחיוך ובדמעה...בלימוד ובכתיבה..בשירה...ובהלחנה...בכעס וגם בשמחה...מנסה לגלות ולחוות מהי אותה קשת של רגשות חוויות ולקחים שעושה אותנו בני אדם עם ניצוץ אלוהי...ומסתכל על הכל בעיניים פקוחות...תמיד נע על התפר בין השיגעון והמוות לבין החיים היפים...ומרגיש כל רגע...אם כאשר אני פשוט שוחה שחיית חצות בסופה מלאת גשמים ומרגיש את הטיפות כמחטים ואת המים כמקפיאים ומאיימים להציף אותי בכל גל אבל מרגיש בכל נשימה את היופי..השלווה והאין סופיות שיש לים להציע ביחד עם אותו איום של מוות...בין אם אני כותב ומנגן וחושף את עצמי בכל מקום..אפילו כאן ומוציא את קרביי בשמחה כדי לגלות עוד ועוד עומק ואינסוף...ואם זה שאני בועל...שולט...קורע...משפיל..ומכאיב...ללא גבולות ובתנאים שלי...בצורה לא בטוחה ולא שפויה אבל תמיד בהסכמה..ויודע גם לנשק ולתת פרח ולרדת לברכי ולסגוד לדבר המדהים הזה שנקרא נשיות...ולא מרגיש שזה מאיים עליי...ועדיין...שומר לה הבטחה להימלאיה...ומכריז על נוכחותי ועקשנותי...אבל...מחכה שהיא תעשה את הצעד...

אף על פי כן...אני חי...ואני נע....תמיד קדימה...תמיד צעד אחרי צעד..לעולם לא לאחור