יום לוהט. אמצע אוגוסט.
מחוץ לאוטובוס הממוזג אנשים עמדו בתור לקופה או ישבו על הספסל והמתינו לאוטובוס שלהם והזיעו.
גברים קשישים, נשים, הרבה חיילים במדים. אנשים שריח זיעתם לא נעים.
הארי ישב בקצה האחורי של האוטובוס, מצד ימין. בנסיעה דרומה בשעות צהריים מוקדמות אלו, יהיה הצד הזה של האוטובוס יחסית
מחוץ להישגן של קרני השמש הקופחת שהפכו את המושבים בצד השני של האוטובוס לחממה. הארי לקח מתיקו את הספר שגנב
הבוקר מבית הוריו, כשבא לקחת את נעלי הצבא שלו. הספר היה מונח, פתוח באמצע, על שידת הלילה בצד של אביו במיטה הזוגית.
"איך הילדים נרדמו ?". אמא שלו.
"בסדר. בסדר גמור. סבבה. "
"סביר ? זה אומר שמשהו לא היה לגמרי...."
"לא 'סביר'. אמרתי בסדר ".
"אה....ואיך אתה ?" היא שואלת. "יש לך מישהי ? "
"לא מישהי ספציפית" הארי אומר.
"לא ספציפית ? זה אומר שיש כל מיני.... אתה כמו פרפר, עובר מפרח לפרח..." .
"יותר בכיוון של כנימת עלים" הארי עונה. אמא שלו צוחקת ועוזבת את הנושא.
עכשיו, באוטובוס הארי מרוצה שהצליח להימנע, שוב, מאינטימיות עם אמא שלו ובכל זאת - לא העליב אותה כמו שקרה במרבית הפעמים.
האוטובוס עוצר בתחנה הדרומית ביותר של העיר. שכונות עזובות. בתים משותפים בצבע קרם מלוכלך עם חצרות מלוכלכות. רק זוג נערים
עולים בתחנה. נערה מלאה, בעלת שיער שחור ומראה מוזנח במקצת. נזם באף. ונער. רזה, תספורת קארה אנדרוגינית. בלונדיני עם פנים
סלאביות מלאכיות. הנערה מתיישבת במושב שלפני הארי. הנער מתיישב לידו. היא מסתובבת על מושבה והם מדברים.
שטויות של נערים מתבגרים. הם מפנימיה בסביבה. המדריך ההוא. השרמוטה ההיא. מבחנים. הארי מפנה מבטו לחלון ומביט במכוניות לידם.
בשדות של כביש החוף.
היד של הנער נוגעת בירכו של הארי. מחליקה למרווח הצר שבין ירכו למושב.
הארי חושב שדמיין. או שזה בטעות. והנער מיד יבין שזו אינה רגלו שלו בה הוא נוגע.
לא. היד לא נרתעת. והארי לא זז. הנער לא מפחיד אותו, אבל הגוף שלו קפוא, מבטו דבוק לחלון. הנער והנערה ממשיכים לדבר. תשומת ליבו
של הנער נתונה לה לגמרי. הוא מהנהן לדבריה. צוחק. היא צוחקת והוא, יש לו מבטא רוסי. הוא גם מצחיק אותה. אבל היד של הנער עדיין שם.
מתחת לירכו של הארי. ולהארי יש עכשיו, ברגע הזה ורק לרגע הזה – ברירה. אם יסיט את רגלו, העניין יפטר כטעות אגב - הנער ניסה, הארי
לא בקטע.
"אופס, מצטער.."
"שטויות" הנהון קצר, חיוך וחזרה לשדות של כביש החוף.
אבל הארי לא זז. והיד ממשיכה לזוז לכיוון מעלה ירכו של הארי. טעות זו לא. הארי מריח את ריח הזיעה של עצמו, מרגיש את החום שעולה במעלה
גופו, מירכו ובמעלה בטנו וחזהו. הנער שואל את הנערה אם יורדת איתו, בתחנה בתל אביב.
"כן, בתל אביב. אני חושבת שאלך לבקר את אבא שלי, לאן אתה הולך ?".
"נראה לי לסנטר".
הארי מדמיין את הנער בין שאר בני גילו במסדרון מק'דונלדס, מבטם עמום וחסר חן, פניהם מחוטטות ועליהן העוויות קופיות המאפיינות את בני הגיל הזה,
עסוקים באינטראקציות הגסות שמטרתן להרשים את בנות המין השני, שחינן עולה אך במעט על זה של המתבגרים הזכרים.
והיד.
היד עדיין שם. חופנת בחזקה את פנים ירכו של הארי, כוונותיה – ועכשיו גם היענותו של הארי – אינן מוטלות בספק.
הארי חושב שגם הבחורה שמה לב. אבל זה כבר לא משנה לו.
האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית החדשה. הנוסעים נעמדים ומסתדרים בשורה.
יורדים, כל אחד חופן את תיקו, את העיתון איתו עלה, את ידה של אימו - לרחוב המהביל ולתור בכניסה לתחנה, שם בודק השומר האתיופי את הנכנסים
וממשש בחפציהם. הנערה פונה ונעמדת בתור. נשיקת פרידה, הנער לכיוון לווינסקי. עובר את הרמזור בפינה והארי. הארי גם כן עומד ברמזור. הנער לא
מביט בו.
עובדים זרים. קבצנים. חנויות סקס ואביזרי קישוט זולים. סמטאות קטנות ומוזנחות.
הנער נכנס לסמטא. קטנה חשוכה ועזובה. בקצה הסמטא מסגריה סגורה ועל דלת הברזל "פה לא חניה". ריח שתן ומכולות זבל לא מפונות. וחום עומד
המוקרן מהבנינים בסביבה. הארי פוסע אחרי הנער. רק שניהם פה. הם והסרפדים הגדלים פרא לאורך שולי הבנינים החשופים.
ליד המסגריה הנטושה הארי מתכופף ומרים מוט ברזל כבד.
אחר כך יחשוב על תחושת היד של הנער על ירכו ועל תחושת הברזל החם בידו.
על הצליל המחליא של הגוף הנשבר.
ועל האוטובוס לצאלים שיצא באיחור.
ועוד חשב, שאמא שלו בכל זאת צדקה - שהוא כן פרפר.
סוג של.
...
