כשהיה הילד ילד
הלך, זרועותיו נשלחות לפניו.
רצה שהפלג יהיה לנחל,
הנחל לנהר שוצף,
ושלולית זו - שתהיה לים.
כשהיה הילד ילד
לא ידע כי הוא ילד
וסבר כי בכל הדברים - נשמה
וכל הנשמות – הן אחת.
כשהיה הילד ילד
לא חרץ דעתו על דבר,
הרגלים לא סיגל.
הוא ישב - לרוב משכל את רגליו,
עזב תמיד בריצה,
שערו סורק באופן מצחיק שכזה
ופרצוף לו אדיש לצילום ותמונה.
כשהיה הילד ילד
זמן לשאלות היה:
מדוע אני הוא אני ואני איני אתה ?
מדוע אני פה ומדוע לא שם ?
מתי החל הזמן והיכן סוף החלל ?
האם החיים תחת השמש אינם רק חלום ?
האם מה שאני רואה ושומע ומריח
אינן רק אשליות שהצבתי לפני העולם?
ובהינתן הידוע על רוע ובני האדם,
האם הרוע באמת קיים ?
ואיך יתכן כי אני - הוא אני -
לפני היותי לא התקיים ?
ושפעם אני - הוא אני -
שוב לא יהיה ?
כשהיה הילד ילד
נשנק הוא מתרד, אפונה, אורז
ודייסה.
והיום את אלו בחפץ לב אוכל.
כשהיה הילד ילד
התעורר פעם בחדר זרים
ועכשיו – מתעורר שם תכופות לבקרים
אנשים רבים נראו אז יפים בעיניו
ועתה – בני מזל מעטים.
הוא דימה בדיוק מדוקדק את גן עדן
ועתה – בקושי יוכל לנחש.
לא הצליח לתפוס היעדר וכליון
ועכשיו לאותו רעיון - מתכווץ
כשהיה הילד ילד
כל משחק בהתלהבות נהגה
וכיום באותה התלהבות -
מתכנן והוגה עבודה.
כשהיה הילד ילד
הסתפק בתפוח או לחם
וכך גם היום.
כשהיה הילד ילד
אוכמניות מילאו כף ידו,
כפי שרק אוכמניות יכולות למלא,
אגוזי מלך טריים הכהו לשונו
ועדיין כיום היא כהה.
ובכל פסגה –
לגבוהה יותר נשא עיניו
ובכל עיר -
לגדולה יותר ערג.
וכך זה גם עתה.
כשהיה הילד ילד
בענפי העץ הגבוהים חיפש דובדבנים
בהתעלות שהוא חש גם כיום.
ובושה אחזתו כשדיבר עם זרים
וכיום – זו אותה הרגשה
לשלג ראשון כל שנה הוא חיכה
ועדיין לכך מצפה.
כשהיה הילד ילד,
זרק מקל, כמו רומח כנגד העץ
והמקל עודו שם עכשיו,
עדיין רוטט.
...
