תפסתי אותו על הבר, בשדה התעופה בדרך לאתיופיה. יש לו כמה עסקים שמה ונראה לי שגם בת זוג.
הוא היה בג'ין אנד טוניק השני שלו ואני רק ישבתי ולא העזתי להעלות את העניין שלשמו באתי.
"אתמול", הוא התחיל, "ישבתי עם חבר ושמענו סרג'נט פפר".
"על שיר אחד נתקעתי. לא ידעתי מי שר.
"מי זה שר ? " שאלתי את החבר שלי. "זה פול ? "
הוא אמר שלא. נראה לו שזה ג'ורג'.
"דיברנו על בודהיזם וזן וקואנים ועל התקופה שהביטלס בילו ברישיקש, אצל מהרישי מהאש יוגי. היה לו שם, למהארישי, כפר כזה, בין העצים, עם חושות קטנות בנויות חלוקי נחל להתבודדות ומדיטציה. בלב הג'ונגל, תוכים, קופים וחיות אחרות על העצים שסביבם. חבר שלי אמר שהיתה להם וילה גדולה שם, בשולי המתחם, שם גרו בקרבתו של המורה הדגול במשך כמה שבועות".
"שיחה מעניינת, היתה לכם".
"כן, אחלה חומר היה לו. גידל בעצמו".
"מעניין הביטלס והווילה", הוא אמר, בעודו מסיים את הכוס השנייה, "לא הופתעתי. חשבתי לעצמי שזו הסיבה שהעשירים מאד לא יגיעו לנירוואנה. הפיתויים החושניים שהכסף יכול לקנות עבורם חזקים מדי. ותאמין לי, העושר יכול לקנות חוויות חושים מטלטלות, עמוקות, ממכרות ברמה העמוקה ביותר".
איך בדיוק אתה יודע, שאלתי.
"ראיתי בטלוויזיה", ענה. "אבל" הוסיף, " 'ראיתי בטלוויזיה'. אתה מבין ? באמת ראיתי. לא סתם הסתכלתי. הבנתי".
"זו בכל זאת טלוויזיה", ניסיתי להעיר.
"זה לא משנה. בכל מדיום יש אמת. גם בסרט הכי סוג ז' שיש. תמיד תשאל את עצמך, "מה למדתי ממנו?"
חלק ממה שאמר בשיחה הזו, היה זבל של שדות תעופה.
"בכל מקרה", הוא המשיך " אליבא דה בודהיזם, גם הן חלק מהמנגנון הזה של סבל. לפיכך, כמו שטענתי בתחילה, בבודהיזם - בחלקו, ואני לא מומחה גדול לבודהיזם. רק מה שליקטתי פה ושם - הטענה היא שהאלים אינם מועמדים לנירוואנה. רק בני האדם, הנתונים לסבל שלא ממוסך על ידי התענוגות, רק להם המניע להשתחרר.
אחר כך סיפר לי על הסדרה שהוא הוריד בטורנט, "בלש אמיתי" ועל מהות הגבריות והאמריקאיות. דיברנו קצת על זה ולא הספקתי לשאול אותו כלום בקשר לנושא שבגללו רדפתי אחריו עד כאן כי בדיוק קראו לו לעלות למטוס. קראו לו, אישית.
נכון תהיתם תמיד מי אלו האנשים שקוראים להם אישית לעלות למטוס ? מה עיכב אותם ?
אז זה.
שני ג'ין וטוניק בבאר של שדה התעופה ושיחה על ג'ורג' הריסון.
