סטיית תקן

אני חייב לכתוב את זה. 
כבר עברו יומיים מאז, המשבר חלף וגם ההשפעות שלאחריו. 
אבל לכתוב את זה, צריך.
ביום חמישי הים היה סוער וקודר. וגם הזרמים היו חזקים. ירדנו לגלוש. כלומר, הבנים ירדו לגלוש ואני ירדתי איתם, משגיח.

שעת אחר הצהריים, שתיים בערך וכל הגולשים האחרים כבר אינם. המים קרים כקרח ולילדים חליפות גלישה. בחרנו קטע חוף בו לא היינו עדיין. חוף סלעי עם מפרצונים וגלים טובים. הם נכנסו לים ולא עברה רבע שעה והגדול יצא, מתוסכל מהמים ומחוסר הצלחתו לתפוס אף גל. הקטן ישב על הגלשן שלו, בעומק, חותר כנגד הזרם ומנסה לא להיסחף דרומה. שוחחתי קצת עם הבכור, מנסה לשכנעו להיכנס שוב. לנסות שוב. זה היה הרגע שבו הבחנתי שבני הקטן במצוקה. יושב על הגלשן ומנופף לנו בידיו וצועק. הוא אינו מצליח לחזור. הזרם חזק מכדי שיחתור צפונה והסלעים מונעים ממנו לחתור לחוף מפחד שיתנפץ אליהם. צעקתי לו וניסיתי לכוון אותו. "אל תחתור" צעקתי. "תן לזרם להוציא אותך" צרחתי לו. אבל הים גועש והוא מפוחד ולא שומע. מתיש עצמו בחתירה כנגד הזרם. 
והנה. 
זה הרגע הזה, עכשיו.
הרגע שבו השגרה הבטוחה נשברת. הרגע שבו אנו מבינים שאנו באמצעו של מצב חרום. 
יש ברגע הזה חוסר אמון - האינרציה שבה היא מתקדמת, השגרה, מדקה לדקה מסרבת לשנות את כיוונה בקלות. "מה, זה באמת קורה ?" אני שואל את עצמי. וההחלטה נעשית בשבריר שניה. זינקתי למים הקפואים, משתנק מעוצמת הקור. הסלעים המשוננים מתחת לרגלי ואני ספק שוחה ספק מדשדש את עשרים המטרים הראשונים לכיוון הבן שלי. השונית מסתיימת ואני מתחיל לשחות על באמת. הילד כארבעים מטר ממני, על הגלשן ובפאניקה. המים סוערים אך הזרם מסייע לי להתקרב. 25 מטר ואני שוחה בכל הכוחות לכיוונו. 
ואז קורה משהו רע. 
שבריר שניה אחד שדה הראייה שלי אליו נחסם על ידי גל גדול וכשזה עובר, הילד כבר לא על הגלשן. רצועת הרגל נתלשה והגלשן נסחף עם הגל הרחק מהישג ידו. הוא במים הסוערים, בין הגלים צף בכוחות רגליו הבועטות והחליפה שכנראה מציפה אותו. אימה משתלטת עלי ואני שוחה בטירוף כשכל רגע אני מצפה שראשו יבלע בין הגלים והרע מכל יתרחש. אני לא בטוח איך עברו עשרים המטרים האלו. אני לא זוכר. רק זוכר אימה עצומה ואותי אומר לו בראשי "אל תוותר, אל תוותר ילד. תמשיך לבעוט. תמשיך לצוף. " ואז הוא בידיים שלי. הוא בוכה ומפוחד. "אנחנו נמות" הוא מילל בין הגלים תוך שהוא נצמד אלי. "אנחנו הולכים למות...". אני מצמיד אותו אלי ומנסה לשחות על הגב לכיוון החוף. אין סיכוי ככה - הגלים ניתזים אל פני, מים נכנסים וממלאים את פי ואת אפי והילד נצמד אלי. עכשיו מתחיל המאבק האמיתי. הוא משתולל ומשקיע אותי איתו. אין לי אפשרות להתקדם כך. הוא אומר "אבא, תשחה ואני אצמד לך לגב". הוא אוחז בי בגבי בחוזקה ואני מנסה לשחות. בבריכה אנחנו עושים זאת הרבה. בכיף. במי הבריכה הנעימים. עכשיו המצב שונה לגמרי. אני צריך אוויר. המשא שלו על גבי משקיע אותי במים ואני נאבק באינסטינקט ובפאניקה שאוחזת גם בי. הנה האפשרות הזו, של הסוף. זה מה שעובר לי בראש בשניות האלו. אנחנו לא נצא מזה. אנחנו לא נצא מזה. רגלי בועטות במים בטרוף וייאוש ופתאום, סלע מתחתי. קטן, חד. מספיק להניח עליו רגל אחת, להזדקף לשניה ולנשום נשימה שכל כך חסרה לי. ואז הגלים מכים בנו שוב וסוחפים אותנו הרחק ממדרך הרגל הרעוע שלנו ואל המשך המאבק. עוד מטר של שחיה חסרת נשימה ועוד אחד. הרגל שלי נשלחת קדימה ולמטה כל כמה שניות בתקווה לקרקע. והנה אכן סלע נוסף. רחב יותר הפעם. מספיק לשתי רגלי ובגישוש נוסף - חלק מתחילתו של שובר הסלעים הסמוך לחוף. ידי אוחזות בגב חליפת הגלישה של בני ואני מציב אותו על השונית. "אנחנו לא נמות", אני אומר לו."אנחנו בסדר. אנחנו לא הולכים למות". שנינו יוצאים מהמים בדשדוש ואני מתיישב על החול, גלי בחילה מהמאמץ ומהאדרנלין מציפים אותי. הוא קפוא מקור ואני נותן לו את חולצתי שנשארה יבשה על החוף. עשר דקות לאחר מכן, אנו אוספים את גלשנו שהגלים פלטו לחוף ואנו משרכים את דרכנו הרחק משם, כשאני גורר את הגלשן על החול, אפילו להרים אותו אין לי כח. 
הרגעים האלו עוברים לי בראש כסרט אימה ב 24 השעות הבאות. השחייה אליו, הפחד שלו מהמוות, הצורך הנואש בנשימה והמחשבה "הוא מטביע אותי" שחלפה בי לשבריר שניה. לפנות בוקר התעוררתי וגלי בכי עצור החלו לפרוץ מתוכי. בכי של מי שאינו מורגל לבכות וכל דמעה נקרעת ממנו בנהמות מיוסרות. אבל בכיתי. ואז נרדמתי. ויום למחרת כבר לא דיברנו על זה, הוא ואני, אבל נסענו לחנות כלי עבודה יחד והוא מצא כמה ברגים ששימחו אותו ואחר כך השתמשנו בהם כדי לשפץ את הסקייטבורד שלו. עכשיו אני כותב את זה והדברים מתחילים להישכח והתמונות מתחילות לדהות בראשי. לפעמים זה טוב, לשכוח.