לפני 9 שנים. 6 בספטמבר 2015 בשעה 18:31
אתמול מתה אישה.
היום נקברה,
לקולות הבכי של נכדתה
זהובת הצמה.
אחר כך הלכנו לבקר קברים של
אנשים אחרים
רוצי, אמרתי לה.
והיא נשאה רגליה הקטנות ורצה בשבילים,
בינות הקברים,
שמלתה הכחולה מתנופפת סביבה
במחול זאטוטים.
"אני יכולה מהר יותר",
היא צועקת בצהלה,
כבר שכחה את סבתה
שזה עתה ירדה לאדמה.
האדם נולד ומותו כבר טבוע בפניו,
בהליכותיו.
ומסלול חייו יתעקל מאד
ויכרך באחרים.
ובמותו
ינטע את אלו החיים, באדמה איתו
כמו עוגן המחזיק ספינת אוויר.
ורגליהם של הילדים קלות
מהאוויר.
והן במרוצתן - מושכות את הספינה למעלה,
לשחקים.
...