"אני לא מבין אותך", אמרתי לה.
לא ציפיתי לתשובה.
פיה היה חסום והיא היתה תלויה משני פרקי ידיה מהתקרה, כפות רגליה נוגעות בקושי ברצפה. היא היתה עירומה, כמובן ואני לבוש. זה נועד להגביר את תחושת הפגיעות וממילא אני לא הולך לזיין אותה.
פתחתי את היומן בו היתה אמורה לתעד את המשימות עליהן הסכמנו בפגישה הקודמת ואת ביצוען.
כרגיל, חילקנו את המשימות לכאלו שהינן כלליות וכאלו יומיות. השבוע שלה אשכרה חולק לימים ושעות ובכל אחת מהן, המשימה אותה התחייבה לבצע.
יום א' –
09:00 – 10:00 - לדבר על אשכר לוין על עיצוב האתר
10:00-13:00 – לעבוד על העיצובים החדשים.
13:00 – 16:00 – פגישת נטוורקינג ברעננה.
וכן הלאה והלאה, לאורך השבוע כולו.
"מה עשית השבוע ? למה ביצעת כל כך מעט ממה שקבענו ?"
הסרתי את מחסום הפה וניגבתי בגב כף ידי את הרוק מסנטרה.
היא ממלמלת – "שכבתי... שכבתי.. משותקת. התקפת חרדה... דכאון. ישנתי כל יום עד הצהרים..."
מוזר לי, העניין איתה.
כחדשיים אנחנו נפגשים כבר. הגדרנו מטרות בהתחלה. הגדרנו גבולות, עונשים על כל חריגה מהמטלות אותן היא התחייבה לבצע. היא אישה מרשימה, מקימה עסק לעיצוב תיקים ונתקלה בבעיות משמעת עצמית. ומעבר לזה, כששוחחנו בהתחלה, הגעתי למסקנה שיש בה משהו הרסני. חלק עמוק שבה שמחריב ופוגע בנסיונותיה להצליח. והחלק הזה, החלק הזה טוב שיטופל במסגרת כמו שלנו. כי ככה זה אנשים – רובנו לפעמים צריכים להיות למטה, להישלט ועדיף שנעשה זאת במסגרת כפי שאני מספק, אחרת זה יוצא ב"חיים האמיתיים". בעסק החדש, בעבודה, עם הילדים. אחרת אנחנו מוצאים עצמנו במיטה ב12 בצהרים, משותקים בגלל יצר הרס עצמי.
כך שהיא עומדת עירומה לפני, ידיה מתוחות מעלה, רגליה על הרצפה והיא חשופה. היום אשתמש במקל פלסטיק גמיש. כזה המשמש להורדת תריסים ונציאניים. העונש לא נועד לגרם לה לגירוי מיני. הוא נועד לגרום לכאב והוא נועד לדרבן אותה להצליח יותר לקראת הפגישה הבאה.
אני מתחיל בהצלפה באזור הירכיים. חלש. אנחנו מדברים תוך כדי. אני מבקש ממנה להוציא החוצה את כל מה שחשבה על עצמה השבוע. כל מה שמנע ממנה לקום בבוקר ולמלא את יומה במשימות ועשייה.
היא אומרת "אני חלשה".
הצלפה.
"אני אפס".
אני מקשיב. הצלפה.
"לעולם לא אצליח".
תוציאי הכל, אני אומר לה, תוך שאני ראה את הפסים האדומים המתהווים לרוחב ירכיה. ורודים בהירים בתחילה ומתכהים משניה לשניה.
והיא מוציאה.
היא מבטיחה, מקללת, בוכה, מתחננת.
אנחנו מדברים.
כלומר, אני מדבר, שואל. היא עונה במשפטים קצרים. הדינמיקה אינטנסיבית ואני מרגיש את הלכלוך מתנקז ממנה. יוצא עם כל הצלפה נוספת.
ואז הכל נגמר.
ראשה מושפל,
דמעות על לחייה אבל היא מחייכת. היא מחייכת בפעם הראשונה מאז שנכנסה לדירה. חיוך נקי.
אחר כך אני מתיר את הקשרים ועוזר לה לשבת על הספה. אני מנקה אותה קצת ומכין לה קפה חזק וחם. היומן פתוח ביננו ואנחנו מדברים. אנחנו עושים תכניות. היא אופטימית ומתלהבת ומעלה רעיונות לערוצי שיווק חדשים ומוצרים חדשים.
אנחנו קובעים לעוד שבועיים. ושיחת טלפון בעוד שבוע.
היא צריכה זמן להחלים וזמן למלא את כל המטלות אליהן התחייבה.
אני מהמר שתצליח לבצע 30% מהמטלות. זה לא רע. אבל גם לא מספיק טוב.
היא יכולה יותר. הרבה יותר.
היא ילדה מוכשרת.
