מהכדור הראשון חמקתי.
להפתעתי, גם מהשני והשלישי –
צייד של כמותי הוא כנראה לא עניין לחובבים.
אבל המזל נגמר בכדור הרביעי.
והוא – על פי כל כללי הטקס – כסף ושבבים.
אז בשארית כוחי הגעתי אל המחסה - מערה נטוש בחורש.
מסריח מפחד וייסורים,
גוויות, פרוות ועובש.
כפתי אוחזת בפיצעי וכל גופי מורעל,
יללת כאב פרצה מפי - ענו לי כל רעיי.
התקבצה עדת הזאבים, הקלה מכאוביי,
פרווה וניב, זנב וחך – שמרו עלי אחיי.
איני יודע איך עברתי את הלילה
(כנראה שהמיתוס קצת מוגזם ),
אבל עת בוקר בא והלבנה ירדה לה,
היה גופי שוב גוף אדם.
-----------------
כך כל לילה אזדאב
(אולי... כמעט שנה).
מאז שהיא נשכה אותי.
אהובתי הבת זונה.
------------------
יפה, קטנה, נמרצת אהובתי פסעה.
בדרך מתפתלת חוצה יער וחלקה
סלה מוטה מכובד
ובו דבש וגם חלה.
מראה נאה ביום קיצי,
היתה הנערה.
בגדיה די פשוטים היו
בדים גסים תפרה
ועל ראשה מצנפת בד - כדם שני צבעה.
בטפשותי, בבדידותי, "שלום" אמרתי לה.
(בודד, כואב הייתי, כמהה לחברה).
חיוך.
"שלום לך" השיבה לי.
"אתה חדש כאן בסביבה ?"
"כן, עברתי הנה לא מזמן, בענייני ..מממ...עבודה"
ברוך הבא" אמרה לי.
"עיניין פה לא תמצא"
"מוטב שכך" אמרתי
חשבתי "כבר נמצא...".
------------------
כך הלכנו לנו. שנינו צועדים,
היא אל ביתה של סבתה, אני אל אובדני.
בצומת הדרכים נפרדנו, מיהרתי לדרכי.
(ובהמשך מחסום דרכים הוצב ועליו תמונתי).
"להתראות" אמרה
"מתי? " שאלתי אז הנערה.
"הלילה אלון בבית סבתי, בוא נא אל ביתה".
-----------------
לאור ירח באתי.
אל ביתה של סבתה.
פתחה לי את הדלת - יפה כלבנה
"כל הבא בשער זה..." אמרה לי במשובה
החזרתי לה : "ביאטריס שלי,
אבטח בך כסומא"
-----------------
אני אדם (הייתי) של צווארים וקימורים.
אינני מעוניין במה שלא מוסתר.
נשכתי אותה בעורף - היא קישתה גבה.
אחזתי בה בשיערה וכופפתי את ראשה.
הצוואר שלה היה לבן. חשוף וכה עדין.
קירבתי את שיני אליה.
הרחתי דם וריח תאווה.
הכל היה יותר מדי - נשכתי.
אאאהההה.......
"אני רוצה אותך על כל גופי" אמרתי לה. "תרטיבי את היד שלך ותמרחי עלי".
והיא עושה כרצוני – בחוזק, בתנועות קשות,
מורחת את נוזלי עצמה עלי כמו להחדיר אותם מבעד לעורי.
"אני מריח את"
"וטוב לך?"
"מאוד. עכשיו תני לי ללקק אותך מכף רגל ועד ראש"
"כולל הכל ? "שאלה בצחוק
"בייחוד הכל" אמרתי, .
את לשוני העברתי לאורך הנתיב שבו פועם דמה.
מעצם הקרסול ועד אל אחורי אזנה.
"אני רוצה אותך" לחשתי לה.
"אני שלך"ענתה
דמעה זולגת במורד לחיה.
מדוע את בוכה, יפה שלי?" שאלתי אז אותה.
"עכשיו אני אנשך אותך" ענתה,
"על אף שאין אני רוצה"
"מצחיקה..." אמרתי " נישכיני כאוות נפשך"
"איפה את רוצה לנשוך אותי ? הנה, התחילי בפטמה".
כאב ענוג תקף אותי עת שיניה החדות עשו את שחפצה.
פטמה, צוואר, ורידי ירך, שום חלק לא נגרע מלשונה.
"זה לא מספיק " הרימה את פניה אלי היא בתחינה.
"תקחי הכל" אמרתי לה ולא ידעתי מה ביקשה.
העונג אז עירפל חושי. לקח גם את גופה שלה.
היינו שני שדים קדומים בעומק מערה.
נושכים, שורטים, חודרים, גונחים.
אני והיא - בעדינות, באלימות ברוך ובחוזקה.
המצעים כוסו בדם, בזרע וזיעה,
אובדן חושים –
קרסו גבולות גופי, התמוטטו אל תוך שלה.
------------------
אהוב ליבי" אמרה לי אז,
"היפרד עכשיו ממני".
וקח עמך מצנפת זו למען תיזכרני"
ועוד אמרה אהובתי,
משפט מוזר מאד :
אל תישפטני בעתיד, על העתיד לבוא.
אהבתי את מגע גופך, אהבתי את ידיך.
אך זכור - נתת לי אתמול, נתת את חייך"
--------------
אור היום מציף אותי, חודר למערה.
גופי דווי, מותש, כואב
מליל הסערה.
לפתע שני צללים מולי. בפתח המערה.
אחד גדול, אוחז רובה,
שניה קטנת קומה.
"זה הוא?" שואל הגבר.
"אכן" עונה קולה.
"ולראיה,
הן על זרועו, מצנפתי האדומה"
רובה מונמך, מרעים, יורה ובגופי פוגע.
אני נרעד, קופא, נופל.
נשימתי בולע.
ביאטריס שלי... אני לוחש.
אכן קשה ההלך..."
"אכן איבדתי כל תקווה, הראיני את הדרך"
פוסעת אז אהובתי (וכבר כמעט ליבי נדם)
ובידי נותנת לי
כיפה בצבע דם.
......
* בהשראת ניל גיימן, כמובן.