האיש היה מרוצה.
מעשה ידו צלח לו הפעם הזו וזה לא היה דבר של מה בכך.
הוא עשה במו ידיו כיור שהותקן בקומה השניה של הבית, בחדר הרחצה של הילדים. הכיור היה עשוי בטון, חצי עיגול בקוטר 40 סנטימטר שימש כאגנית רחצה וסביבו משטח בטון משולש שהתאים לפינת חדר הרחצה. את דפנותיה הפנימיות של אגנית הרחצה צבע בגוון חום זהבהב שרימז על חום היום וקרני שמש מאירות ועליו צייר פס שחור דק נשבר ומתפצל, שנדמה היה שהוא כסדק בבטון היצוק. ומתוך הסדק המצוייר הזה, השתרגו ענפים ירוקים ומהם ליבלבו זלזלים ועלים לרוב שמילאו את דפנות האגנית. בין העלים והענפים צייר האיש פרפרים והיה גאה מאד בהם, כיוון שלא היה צייר מומחה וכשרונו התמצה בהעתקה של תמונות קטנות שמצא והוריד מגוגל. ואף על פי כן, הצליח להעתיק יפה מבחר פרפרים מזוויות שונות, צבעוניים. מרוצה ממלאכתו, התפנה האיש למטלות הערב – ארוחת הערב, מקלחת לילדיו הקטנים והשכבתם לישון. רק אז התרווחו האיש ובת זוגו על הספה בסלון.
בבוקר הסתכל האיש על מלאכתו אשר עשה אמש. לאחר הלילה נראה לו הציור במרכז הכיור יפה אף יותר. מעין חיות היתה בו שלא ראה אמש והוא יחס זאת לצבעים שהתייבשו במהלך הלילה. עתה צץ רעיון מצחיק בראשו. הוא לקח את מכחולו העדין ביותר והחל לעבוד על הסדק המצויר במרכז הכיור. בנקודה מסויימת, הרחיבו מעט לכדי סנטימטר כמעט ואת שוליו הדגיש במעין משחק של אור וצל שרימז על האפלה הרוחשת מתחת פני השטח המצויירים. ובמרכז התרחבות זו, בנגיעת מכחול עדינה, שרטט האיש רמז קלוש לעין המציצה מתוכו. הוא צחק לעצמו בחושבו על תגובתה של אישתו לרמז האפלולי שטמן במרכז כיור הילדים. זה לא מכבר התוודתה בפניו על חרדתה מעיניי זרים הבוהות בה והמחשבה על רגע הגילוי שלה שיעשעה אותו. כמובן שימחק כל רמז לעין לאחר שהבדיחה תמצה עצמה.
ביום שלמחרת, קם האיש ונשען על כריות מיטתו, מצפה לשמוע בכל רגע את קריאותיהם של ילדיו המזמנים את אימם לחדר הרחצה לראות את היצור המסתתר בכיור. אך אלו לא באו. במהרה קם והלך בעצמו לראות את הסיבה לחוסר התגובה. להפתעתו, שוב, נראה הציור כאילו יש בו חיים חדשים וכאילו הצבעים, באיזו ריאקציה אלכימית מוזרה, התרכבו למציאות מוזרה ומיסתורית.
אבל, אף אחד לא הבחין בעין שצייר בתוך הסדק. ולכן מיד אחרי שיצאו שאר בני הבית לעיסוקיהם, הילדים להסעת בית הספר ואישתו לעבודה, לקח האיש שוב את מכחלו העדין ועמד מול האגנית המצויירת. עתה הדגיש את העין האפלה כך שלא יהיה ספק בקיומה. אישון שחור וגדול צייר במרכזה והקיף אותו ברשתית לבנה עכורה. ללא ספק, הוא חשב – זו עין חורשת רע. הצליח לו. הוא חייך והתפנה – מרוצה - לשאר מטלותיו באותו יום.
יום המחרת לא הכזיב. נשען על הכר שמע את זעקותיה של בתו הקטנה כאשר ניגשה לצחצח את שיניה. "אמא, אמא, יש מישהו בכיור", זעקה הזאטוטית. אחיה, מבוגר ממנה בשנתיים, ניגש בזחיחות לכיור, על מנת שיוכל לסנוט באחותו הקטנה על שגיונותיה ודמיונה. "אמא", שמע אותו האיש מחדרו, "אבא צייר כאן משהו מוזר..". צעדים חסרי סבלנות בנעלי עקב מטופפים לאורך המסדרון. ואז צווחה מבוהלת ו "הו...לעזאזל איתך והבדיחות שלך... הו לעזאזל...". בנקודה זו האיש כבר התגלגל מצחוק פרוע. אשתו הופיע מיד בחדר השינה, זועמת ורגוזה כדבורה שפולש טילטל את כוורתה. "זה לא מצחיק", ירתה לעברו והוא לא יכול היה לשלוט בצחוק המעט זדוני ודווקאי שפרץ ממנו. "תמחק את הדבר האידיוטי הזה מהכיור. זה מפחיד. מאיפה באים לך כל הרעיונות המטורפים האלו", שמע אותה אומרת מבעד לדמעות הצחוק והתכווצויות הבטן בהן כבר לא שלט. הוא כמובן הבטיח למחוק כל זכר לעין מתוך הסדק שצייר.
לקראת הצהרים אחז במכחולו והתכוון לשנות את הציור. חבל היה לו לעשות זאת כיוון שכפי שהתרגל בימים האחרונים, הציור כאילו חי חיים משל עצמו ולהפתעתו, ראה האיש כי זרם המים עיוות את הצורות אותן צייר, את הענפים והעלים. עכשיו - קבוצה משריגי הענפים המבצבצים מהסדק, הפכה דומה מאד מאד ליד מגויידת המבצבצת מתוך הפתח האפל. יד ענפית, אפורה במידת מה ובקצה כל ענף, עלה מרקיב הדומה לציפורן ארוכה. הטיפות טישטשו את מראה היד והעין כך שנראה היה כאילו הן נעות. כאילו גבולותיהן מטושטשים עקב תנועה זעירה ומהירה של זרמים בלתי פוסקים. לפיכך, במקום למחוק את העין מכל וכל, עבר האיש במכחולו על הציור שוב, מדגיש קווי מתאר קטנטנים, מוסיף כתם אור לבנבן פה, מאפיל חלקת צל שם. שוב – האיש לא היה צייר ולפיכך בילה את מירב שעות הבוקר והצהרים בציור, מוחק, מתקן , טועה ושוגה שוב ושוב עד שמצא את האיזון הנכון. את משחק הצללים המדויק אותו ביקש. הוא הביא סולם ממרתף הבית, העמידו ליד משטח הרחצה וטיפס עליו עד שראשו נגע בתקרה. מגובה זה בחן האיש את הציור שזה עתה סיים בהתרגשות. אכן, העין במרכז הסדק הודגשה, בוהקת ברשעות אפלה מבעד לחריץ המורכב. היד המגויידת אותה יצרו טיפות המים, הודגשה ונדמה היה שהיא רומזת ומזמנת את הצופה בה אליה בתנועת אצבע מבחילה ועם זאת, מפתה. גם הסדק עצמו גדל ונוכחותו הפכה לבלתי ניתנת להכחשה, כמו פתח גדול דיו למעבר לעולם אחר.
"עולם הכיור" חשב האיש בגיחוך. הוא היה מרוצה מאד ממלאכתו ומיכולתו, על אף חוסר האימון והידע, לתרגם במדוייק את מה שראה בדמיונו לתנועות מכחול. לייצוג מציאותי של מה שחזה בראשו באמצעות כתמי אור וצל פשוטים. "יש לי את זה", אמר האיש לעצמו.
מרוצה, פנה האיש לשגרת יומו, קיבל את פני ילדיו בחזרם מבית הספר, החל בהכנות לארוחת הערב ובמהרה, שכח לגמרי מיצירתו החדשה וכמובן ששכח מבקשתה הנחרצת של אשתו למחקה. היא, אשתו, חזרה הביתה עייפה וסחוטה לחלוטין בשעת ערב מאוחרת ונדמה היה שגם היא שכחה את תביעתה ממנו מאותו בוקר ובמהרה נרדמה על ספת הסלון והוא העבירה לחדר השינה, למיטה. הוא נשכב לידה, הדליק את הטלוויזיה כשידו האחת מזפזפת בשלט וידו השניה מלטפת את שיערה. במהרה אחזה גם בו העייפות והוא כיבה את המקרן, התהפך על צידו ונרדם.
קרני אור אפורות העירו אותו בבוקר המחרת. ערפל סמיך התאבך מחוץ לחלון החדר ועל אף הרדיאטור הפועל, נדמה שקור שקט ומקפיא מעיק על הבית. השעון למראשות המיטה הראה כי מיד יפצח בצלצולו היומי הרועם והאיש הושיט יד כבדה לכבותו בטרם יעיר השעון בצלצולו את שאר יושבי הבית. הוא התיישב, גישש בכפות רגליו אחר נעלי הבית שלו, ניער בעדינות את כתפה של אשתו, מנסה להתעלם מריחות הלילה שכאילו הודגשו על ידי אוויר החדר הקר. אישתו מלמלה קלות וזעה. כרגיל. זו – קשה היה להעיר אותה וניצלה כל דקת בוקר להמשך הנמנום. כלומר – הכנת הילדים לבית הספר הוטלה על כתפיו.
הקור והשקט הלא טבעיים שררו גם במסדרון. חדרי הילדים הצטנפו להם במורד שובל האדים הקרירים שכאילו הכתיבו נתיב אפלולי לצעדיו, עת התקרב אל דלת חדרם, פתח את הדלת ונכנס.
מיטותיהם של ילדיו היו ריקות והאיש יצא מחדרם של ילדיו. הוא נכנס לחדר המקלחת, מן הסתם - התעוררו לפניו והם עתה מצחצחים שיניהם.
אך דבר לא הפריע את שלוותו של חדר הרחצה. אף טיפת מים לא רימזה כי שהו בו הילדים.
מגבת היתה מוטלת על הרצפה והוא גחן להרימה, קיפלה והניחה על משטח הרחצה. הוא הסתובב לצאת מחדר המקלחת כאשר המראה היכה בו וברכיו פקו תחתיו כבובת סמרטוטים.
פרחים נבולים היו מצוירים בכיור, בסיס גבעוליהם כאילו נחתך. הסדק אותו צייר, כאילו לא היה שם וכך גם העין האפלה והיד המפלצתית. נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
על משטח הכיור האטום, כחפצי מעבר שנזנחו מאחור, נחו בובת הסמרטוטים של בנו ושמיכת הטלאים הבלויה של בתו.
...
