"קח, תשתה. זה מהמכונה החדשה שלי".
הוא מגיש לי כוס אספרסו שלא ביקשתי. אני מוסיף רבע כפית סוכר ולוגם מעט מהמשקה החם - מלאכותי. קצת רכרוכי, לטעמי. עקצוץ של קנאה עובר בי, לכאורה, ללא סיבה נראית לעין. הוא גרוש, לא מצליח במיוחד בעבודתו. לדעתי גם יש לו בעיות עם הילד שלו, שלא מסכים להיכנס הביתה שלו עד שיפסיק לעשן. ולפי הפילטרים החרוכים במאפרה, לא נראה לי שהוא צריך להיות בלחץ מהחלפת המצעים המשומשים במיטתו של הצאצא. אני חושב שהוא גם קצת חלש. יש באופי שלו מעין רכות ושאיפה לרצות. ועדיין – אני חש דקירת קנאה. הוא מצליח לא להתכופף. הוא מצליח לחיות את חייו כרצונו, על אף הקורבנות הגדולים אותם נאלץ להקריב. ועדיין, כסוף שיער ומבנה גופו אתלטי, הוא שומר על מראה הצעיר בכעשרים שנה מגילו האמיתי (גילנו, למעשה - 46. אנחנו בני אותה כיתה).
נערה – אישה, במבט שני - יוצאת מחדר השינה ומטאטא עץ בידה, מטאטאת נמרצות את סלון ביתו הסמוך למטבח בו אנו יושבים משני עבריו של שולחן צר מעץ סיסם ממורט שבנה בעצמו. האישה מנקה את הבית המצוחצח ממילא בהקפדה יתרה, כמו של מי שעושה במלאכה ביודעו כי אינה נחוצה ורק לשם העיסוק היא נעשית, מזיזה את רהיטי הסלון לפה ולשם. הוא טוען כי היא שיפחה שלו. מה הכוונה, אינני יודע. ואינני יודע איך מקיימים מערכת יחסים שכזו, עם שיפחה, בעודך מתגורר בבית שני חדרים ישן בפרברי רמת גן.
"קצת ליבראלית היא, בשביל שפחה..." אני אומר לו, למראה מכנסי הג'ינס הקצרצרים והגופיה נטולת החזייה שלובשת האישה. "אתה אדון ליבראלי", אני אומר לו.
"כן...ממש אברהם לינקולן של קהילת הסוטים אני..." הוא עונה באירוניה עצמית מבודחת. נראה כאילו הוא שוקל את דברי לשניות ספורות. "תתפשטי" הוא אומר לה באגביות וחוזר למקד את תשומת ליבו בכוס הקפה שלפניו.
הבחורה מהססת לשניה. "הכל?" היא שואלת.
הוא לא מזכה אותה במבט נוסף והיא מתחילה לפשוט את בגדיה באיטיות נחושה - פושטת ראשית את מכנסיה ותחתוניה, כאילו מתכוונת ראשית להיפטר מחלק בוטה זה של תהליך ההתערטלות החושפני. תנועותיה מדוייקות ויעילות, שיווי המשקל שלה נשמר גם לכשנעמדת על רגל אחת ומורידה את גרביה הלבנות, גרב אחר גרב, שרירי רגליה היפות (אם כי מעט קצרות) מאזנים את גופה.
אני מגניב מבט לאישה העירומה שמטאטאת שאריות אבק דמיוניות בנחרצות שקטה. חושפנות התהליך נותנת בה אותותיה ובטנה עולה ויורדת בנשימות מהירות. "בואי הנה", הוא אומר לה ברכות קצרת רוח. האישה משעינה את המטאטא על קיר המטבח ונעמדת לידנו, חזה המתנשם בגובה פנינו. אני נבוך למראה פיטמותיה המזדקרות מולי, מלאות וסמוקות.
הוא מניח ידו באגביות על מותנה כמו מגדל אווזים הבודק את רמת השומן בחיה וטופח בחיבה על ישבנה. עכשיו הוא מסובב אותה כך שעגבותיה המוצקות פונות לעבר השולחן שלנו. הוא נוגע עם ספל הקפה החם בישבנה והיא נרתעת אוטומטית. ידו נכרכת סביב בטנה ומהדקת אותה לשולחן. גופה מתפתל, נלחם בעצמו לא להירתע שוב מהמגע.
הוא נעמד, אוחז בכתפיה ומפעיל מעט לחץ. ברכיה מתכופפות והיא כורעת לצידנו.
"הרבה עבודה, השפחה הזו" אני אומר לו. קולי קצת חנוק מחמת ההתרגשות העולה בחזי למראה האישה העירומה המצייתת להכוונתו ללא אומר. עיניה פקוחות והבעת פניה קדחתנית. לשונה מרטיבה תכופות את שפתיה במעין עווית עצבנית שמפריעה לשבריר שניה את מראה פניה היפות הממוסגרות בשערה הכהה החלק.
לא", הוא עונה. "לא ממש. אני סתם מתעסק איתה קצת כי שאלת. "
"היא נהנית ? "
"רוצה לשאול אותה ?" הוא שואל ושניה אחר כך מתקן עצמו " בעצם, עדיף שלא. עזוב אותה, היא מקבלת מזה מה שמקבלת. אחרת לא היתה פה. " וכמו כדי להדגיש את נחרצות החלטתו החדשה, הוא פותח את פיה בלחיצה על מפרק הלסת ותוחב מלפפון כמעט שלם לפיה. שפתיה מהודקות לירק הגדול והיא מנסה שלא לקצוץ אותו בכח שיניה. דמעות עולות בעיניה מחמת ההשפלה ומנח הפנים המתסכל.
ידיו מגששות ומפסקות את עגבותיה ומלטפות מבלי משים את קפלי העור העדינים שסביב פי הטבעת שלה.
"תזכיר לי לא לבקש ממך להעביר לי את הירקות..", אני מנסה להתבדח. זה לא יוצא מוצלח מאד. מאולץ. הסיטואציה אירוטית ואני מנסה להתאים עצמי ללא הצלחה יתרה.
הבחורה משמיעה גניחה חלושה לידנו. אצבעו של ידידי מעסות לה ישירות את פי הטבעת.
"היא לא גמרה איזה שבועיים, לדעתי." הוא אומר לי. ואני מרגיש את פרץ החום עולה בחזי.
"מה הכוונה ? " שאלה אידיוטית. קולי רועד מעט.
"נכון, סוסה ? " הוא שואל אותה. "שבועיים ?"
"המפפפפ... המפפפ" היא מנסה לומר מבעד למלפפון ורסיסי רוק ניתזים מפיה. הוא מגכח ומסובב אותה שנית כך שערוותה מולנו, משולש השיער הקצוץ מעל שפתי הערווה העבות שלה והדגדגן החצוף להפתיע המזדקר ביניהן.
הוא ממולל בידו האחת את אחת משפתי ערוותה הארגמניות ואני נזכר בכלב הקוקר ספאנייל שהיה לי כשהייתי ילד, אשר בשפתיו המדובללות שהשתלשלו מחטמו הארוך אהבתי לשחק, בשרניותן הלחה מרגיעה את קצות עצבי הנזקקים. אני שולח את ידי ונוגע בבשרה החם של האישה הפסיבית העומדת מולי. אני מעביר אצבע על מותנה השזופה, עצם האגן מזדקרת מולי בהתרסה.
"ששששש..... " הוא מרגיע אותה.
אני נוקש על עצם האגן. המחשבה כי אני יכול להשתמש באישה הזו כרצוני מלהיטה את דמי ונשימותי מתקצרות. אני מרגיש את הזין שלי פועם מתחת למכנסי הג'ינס המחוספסים. ידידי נראה כאדיש לעניין, שומר על קור רוח ומגרה את האישה תוך שהוא לוגם מספל הקפה שלו ומסתכל בי במבט סקרני
אני שואל שוב, חצי מתוך עקשנות וספק מתוך רצון להסיח את דעתי מהסיטואציה המוזרה והאירוטית "זה לא הרבה עבודה ?"
"זה מאד טכני", הוא אומר. "לפעמים. תראה, זה מין. זה סקס. אין ספק, אבל הנה, תראה אותנו עכשיו. זה קשור לסקס ? "
אני רוצה לומר לו שמבחינתי כל מולקולה בטווח עשרה מטרים מסביבנו רוויה כרגע באנרגיה מינית, אבל הוא קוטע אותי. לא סיים לומר את שרצה – "זה גם" הוא אומר, "נאמר, 40% סקס, בסדר, אני רואה עליך שעבורך זה יותר, אבל אתה לא רגיל. אצלה," הוא אומר ומהנהן בראשו לעבר האישה, "זה הרבה פחות, תאמין לי". התרגשותה הברורה של האישה למשמע דבריו ולמגע ידיו המעסות את ערוותה מרמזות כי היתה חולקת על דבריו לו ניתנה לה האפשרות. אבל הוא בשלו – "היא חושבת שזה קשור למין. גם אתה חושב. זה לא. הסקס זה רק המעלית. זה רק הקרונות שמעלים את הפחם מהמכרה."
זה דימוי שכבר השתמש בו פעם. כבר דיברנו על זה.
הוא נוקש באצבע צרידה על חזה החשוף של האישה. מתווה באצבעו נתיב מבטנה העולה ויורדת ועד מפתח הלב שלה. "אני מעלה לה דברים. אני מנקה אותה. הנה, תראה, ככה..." הוא מעסה את בטנה בלחיצות חזקות יותר והאישה מתחילה להתפתל בעונג בין ידיו. "היא חושבת שזה עונג, גירוי, אבל היא מעלה לכלוך, היא מוציאה לכלוך החוצה, תראה..." האישה מתעותת מרעידות עונג ותסכול מתמשך. נראה כי החלטתה ונסיונותיה הקודמים לשמור על יציבתה ומראיה מתפוררים במהירות.
אני קם ונעמד מאחוריה, מנסה להבחין בתנועות גבה הגמיש. חוליות עמוד שידרתה נראות לעין ובולטות ואני מעביר ידי עליהן, אחת אחת, ולוחץ. עכוזה החשוף מתרומם אוטומטית לעבר ידי, מחפש את המגע המענג. אני מניח ידי על ישבנה ומלטף בעדינות, התנועה נראית לי טבעית כהרמת ספל הקפה לפי ולגימה.
"אל תנסה לענג אותה... היא לא פה בשביל זה". הוא מצמיד את כוס הקפה החמה לפיטמתה והיא נרתעת בצווחה מהוסה. הוא צוחק.
"אתה יודע כמה מוצלחת הסוסה שלי ?" הוא שואל אותי. אני מרים מבט, מופתע מעט מטון דיבורו החם – "היא מנהלת בכירה. לא יכול לומר לך איפה, אבל מנהלת בכירה בחברה מאד גדולה. תראה.." הוא אומר, אוחז בידו את אחד משדיה " האישה הזו שמחר בבוקר תצא מפה ותלך לנהל חמישים אנשים. החתיכת בשר הזו..." הוא לא מסיים את המשפט, אבל מטלטל את הבשר העדין האחוז בידו, כאילו כדי להדגיש את היותה עשויה מריקמה פשוטה של אפר ועפר, נועץ מבט בעיניה כמו אומר לה שהגיע הזמן להתחיל משהו, הגיע הזמן לדיבור אחר - הנה, את ואני מתחילים לרקוד. היא מישירה מבט אל עיניו. הם מתחילים ריקוד משותף. ואני פה, במטבח שלו, מוזמן לעקוב אחרי הריקוד הזוגי המוכר והאינטימי שלהם. זה עניין של כח, אני מבין - כח ואדישות. ואהבה. גם הרבה אהבה זורמת שם.
"היא צריכה להוציא את כל החרא מהמכרה. הכל צריך לצאת פה, כדי שלא יצא אחר כך, מול העובדים שלה או הבוסים שלה. איך אחרת אתה חושב שנחזיק מעמד ? שהיא תחזיק מעמד ?" הוא מסביר לי וידו עוצרת מהלחץ הקל שהיא מפעילה על הדגדגן של האישה, כאילו מעוניין באישור שלי על מנת להמשיך בטקס.
"פשוט תעשה מה שבא לך. זה בשר. תראה" , הוא יורק על כף ידו, מרטיב את האצבע המורה בידו הימנית, ובאיטיות נחושה תוחב אותה אל בין שפתי ערוותה של האישה הגונחת העומדת לצידנו. אצבע ידו השניה מכה קלות בפיטמתה הזקורה. אצבעי שלי נצמדת כמאליה אל הבשר הרך של חריץ ישבנה, מגששת אל פי הטבעת החבוי שלה. הסיטואציה האירוטית כובשת את גופי ואני מרגיש איך מנגנוני ההגנה הקוגניטיביים האחרונים שלי ממוססים.
"למה אתה כל כך בטוח שלא גמרה שבועיים ?" אני שואל. "היא יכולה לאונן, לא ?"
"היא פה רוב הזמן", הוא אומר. "וגם אני פה. ואני יודע כשהיא מאוננת. היא לא משקרת לי".
"אתה בטוח ? "
"זה חלק מהעניין" הוא עונה. "זה חלק מהקיק שלה... ושלי, להיות פתוחה לגמרי. היא היתה מאוננת, פעם, בלי לשאול אותי. ואחר כך היתה מספרת לי כי זה גרם לה לריגוש נוסף. אבל הבנתי את זה מהר מאד ועשינו שיחת הבהרה. נכון סוסה ? "הוא אומר לה תוך שאצבעו חופרת בתוכה.
היא מהנהנת במהירות.
הוא מפעיל לחץ קל על גבה והיא נוטה לעבר שולחן העץ, משעינה שדיה הקטנים בין כוסות הקפה הריקות שלנו.
"תחזיקי חזק מלמטה" , הוא לוחש לה, מקרב את ידיה זו לזו עד שננעלות זו בזו מתחת לשולחן. היא מפשקת רגליה אינסטינקטיבית, עומדת בפישוק רחב, עגבותיה מתרוממות מעלה בייחום בלתי נשלט כמעט, כמו חתולה המוחזקת בעורפה על ידי זכר שתלטן והיודעת כי תהליך מפחיד אך מענג ובלתי נמנע עומד להתרחש. אני מרגיש שהיא מוותרת על המחסומים האחרונים שמציבה אישיותה היומיומית. אני מחדיר את האצבע שלי לפי הטבעת שלה -שריר גמיש והדוק באופן מפתיע. התנגדותה הראשונית מלהיטה אותי ואני מעסה את השריר הטבעתי ולוחץ מטה לכיוון רקמות הכוס שלה. ידי השניה חופנת את פטמתה השמאלית מאחור ואני מתחיל ללחוץ. לאט, לאט. "כמו עם הצפרדע בסיר המים", אני חושב. לאט, לאט, מערכת העצבים שלה צריכה להתרגל. עכשיו חברי מושך את גופה של האישה כך שהיא שרועה כולה על שולחן האוכל, קצות גפיה משתלשלים משני צדדיו. אנחנו עומדים משני צידי השולחן, מתבוננים מטה באישה העירומה המונחת לפנינו. פניה פונות הצידה, רוק נוזל מבין שפתיה, נשימותיה קצרות ופניה סמוקות. הסיטואציה נראית קלינית ואירוטית גם יחד.
"מה אתה חושב על הארוחה שלנו?", הוא שואל אותי בחיוך, תוך שהוא מהדק את רגליה וידיה בחבלים רופפים לרגלי השולחן.
אני ממלמל מספר הברות חסרות פשר מיוחד. הן יוצאות חנוקות עוד יותר מחמת נשימותי הקצרות והמרוגשות.
"הערב לפנינו", הוא אומר לי, "תעשה מה שבא לך". הוא עובר בשני צעדים את המרחק למקרר, שולף בקבוק בירה מהדלת וחולץ את הפקק כאילו בתנועה זורמת אחת.
"רק דבר אחד", הוא אומר – "באיזה שהוא שלב היא תתחנן שתיתן לה לגמור. היא תתחנן כמו אישה ואתה תרצה מאד שהיא תגמור. ככה אנחנו מתוכנתים, הגברים. אבל היא לא פה בשביל זה, בסדר ? תזכור. היא פשוט לא גומרת הערב, סבבה ? "
אני מלקק את שפתי היבשות. מקרב את פני לערוותה ומריח את רטיבותה החריפה. היא ללא ספק גוש עצבים רוטט וחסר שליטה. אני מסתכל על האישה השרועה לפני. הכוס שלה וחור התחת פתוחים מצד אחד של השולחן, פועמים בגירוי מתוסכל ובפיה המרייר ופניה השעונים בצידו האחר ועליהם הבעת אקסטזה מזוקקת.
אנחנו מתחילים להלך סביב גופה הפועם של האישה כשני ברדלסים המתלבטים מהיכן להתחיל לאכול את גופה של האנטילופה העדינה אותה צדו. טקס עתיק יומין. טורף ונטרף. שליטה וויתור. צעדינו מתואמים כשני חתולים גדולים שביצעו את הטקס מליוני פעמים משחר ההיסטוריה. האנטילופה נסחפת בחוסר שליטה לתפקידה היא בטקס וגופה מתקמר בכמיהה עמוקה.
חברי קושר מטפחת משי סביב עיניה של האנטילופה.
גופה שוקע חזרה בקהיון חושים למשטח השולחן הקשה. הברדלסים עדיין סובבים סביבה, מחכים שעצביה יגיעו לשיא רגישותם לפני שיתחילו לנעוץ שיניהם ולבצע את זממם בחיה היפה וחסרת האונים.
חג שמח.
