ישבתי בחוף הים והסתכלתי על השקיעה. שתיתי בירה שידעתי שאין לי כסף לשלם עליה. אסתדר עם זה אחר כך. במילא לא התכוונתי לחזור לחוף הזה שוב. שתי נשים מבוגרות ירדו אל החול והתיישבו בשולחן שלפני , כחמישה מטרים ממני. הן הורידו את בגדי החוף המתנפנפים שלהן ונשארו בבגדי הים, גופן המרושל חושף עצמו בהשלמה לקרני השמש.
"את יודעת מה תיכננתי לנו?"
שואלת האחת, בבגד ים כחול - גוצה ושיערה קצוץ ואדמדם כשל מורה ללשון.
"תספרי לי" , אומרת חברתה, הגבוהה ממנה בכראש.
"נעשה כפרות" עונה המורה ללשון, "נזרוק את כל השנה הזו לפח...", "אוי...מעולה", אומרת הגבוהה. "את כל מה שעברת" היא ממשיכה.
"כן.. וגם לך לא היה קל", ענתה לה חברתה. "נלך.. נלך לים ונזרוק הכל... בואי..."
הגוצה קיפלה את משקפי הראיה העבות שלה ונעמדה על רגליה בנחישות. חברתה נעמדה לידה. הן שילבו ידיהן בהססנות וצעדו בהחלטיות לכיוון החוף שמול בקתת המציל, כחמישים מטר ממקום מושבנו. המקום היה שומם כמעט, מלבדינו ומלבד זוג שישב שקוע בעצמו בפינה המרוחקת של הסככה. קירבתי את כיסאי לשולחנן במעט. המלצרית היתה שקועה בשיחה עם חברתה מאחורי דלפק הבר.בזריזות עברתי לכיסא בו ישבה האישה הגבוהה. הנשים נראו במרחק, רגליהן טובלות בקצף הגלים, נושאות ידיהן השלובות אל השמש במחוות נתינה תיאטרליות. אחזתי במשקפי הראיה של המורה ללשון ושברתי אותן לכמה חתיכות. העדשות העבות קפצו ממסגרותיהן. זרקתי את פיסות המסגרת השבורה ואת העדשות למרגלות השולחן, דרכתי עליהן בעקב רגלי וכיסיתי אותן בחול הים הבהיר.
המלצרית מגיעה מולי ואני מגיש לה בחיוך את כרטיס האשראי הלא פעיל שלי.
