סערה בכוס מים

עוזרות לסיים את התואר אחרי שהבנתי שלא, לא באמת סיימתי אותו ויש לי עוד סמינר להגיש ואפס זמן לקרוא מאמרים ולסכן אותם.

אז הן  מתרגמות ומסכמות לי מאמרים (כן- אלו הן החברות שלי תקנאו)

עכשיו חברה שולחת לי הודעה, שהיא מקווה שזה בסדר ולא חוצפה אבל אם היא יכולה לחפש עוד מאמרים מעבר למה ששלחתי לה והיא תחבר אותם לראשי פרקים שהכנתי.

חחחחח אחותי קחי תכתבי לי את הסמינר הזה ונסגור עניין.

בחיי שיש לי את החברות הכי טובות בעולם

זה זוחל לי מתחת לעור, לתוך הבשר, מרעיל לי את העורקים והנימים.

אני אלך ואשתגע אני אצא מדעתי.

הצילו.

מה כבר ביקשתי

מישהו שיקשור אותי, יצליף בי ויתעלל בי?

זו לא בקשה כזו גדולה.

הצילו.

שאחרי שעוברים את כל החומות והביצורים ששמתי סביבי

מגלים נשלטת לא רעה בכלל.

כזו שלהוטה לרצות שהדבר שגורם לה להכיר אושר זה שמשתמשים בה* ואומרים לה מה לעשות ואיך.

אבל כל החומות האלו הוקמו בדם

ולא יופלו כל כך מהר

 אז אני לא אשמה שאין לכם סבלנות לצלוח אותם.

*"משתמשים בי יש לי תכלית"

זה אחד המשפטים הותיקים בפרופיל שלי

וכבר שנים מסמל בצורה כמעט מדויקת איך ואיפה השליטה נוגעת לי ובי

תגידי יש מצב שאת במחזור?

לא. למה יש דם?

כן, הנה תראי. הוא מסיר את כיסוי העיניים ומראה לי כתמי דם שנמרחו לי על הירכיים.

עכשיו אני שמכירה את הואגינה עדינת הנפש שלי, מבינה ישר שנפצעתי ומפטירה לעברו "פצעת אותי".

אני אף פעם כנראה לי אלמד את הלקח ואתעקש על הקונדומים שלי. כי אחרים פוצעים אותי.

כמה פוצעים? קונדום מחוספס של דורקס שלח אותי לכיסא הגינקולוגית ועלתה השאלה -לתפור או לא? בסוף בכלל הייתי צריכה לעבור ניתוח לא קשור אז זה דווקא היה לטובה אבל לומשנה עכשיו.

בקיצור אחרי שהרגעתי אותו שהוא לא אשם (חוץ מהבחירה הלא מוצלחת שלו בקונדומים)

ירד גם סף ההורמונים בדם ואני התחלתי להרגיש בדיוק איפה השריטה שם ואיפה כואב.

והכל בסדר באמת שבסדר

אבל עכשיו כבר כמה ימים אחרי וזה הגלד שהורס אותי.

מגרד לייייי

לה לה לה לה לה לה

:)

אבל אם כבר מדברים על להנות וכאלו

בחיי שאני אוהבת להרצות

כואב לי עכשיו הגרון כי דיברתי בקול עכשיו מלא

אבל זה ממלא אדרנלין בעיקר כששואלים שאלות טובות (הם לא שאלו מספיק לדעתי)

ושבאים לדבר איתי אחר כך.

בכלל איזה כייף לי שיש לי את היכולת לעשות את הדברים שאני אוהבת

הם כל כך איזוטריים ובכל זאת מצאתי את הדרך.

עכשיו אני תוהה למה אני לא כותבת את זה בפייס

תכלס פוסט על זה עם סלפי היה יכול לשווק אותי (אני עושה את זה בהתנדבות אבל בכל זאת)

תוהה מה גרם לי להפסיק לכתוב בפייס ולהתחיל לכתוב יותר כאן.

באחד הפרקים של criminal minds יש דמות של מישהו שיוצא למסע רצח של road rage. אחת הדמויות של אנשי הFBI מסבירה שם שחלק מהמניעים שלו זה הרצון הזה לחוות את אותה ההתרגשות של הפעם הראשונה.

הפעם הראשונה שבה הוא ירה במישהי דרך חלון הרכב בזעם רגעי ובלתי מתוסרט גרמה לו לכזה ריגוש שהוא מחפש שוב ושוב לשחזר את זה. אבל שום דבר לא ישתווה לפעם הראשונה ולכן הוא חייב כל פעם להגביר את הסיכון על מנת להגיע לאותה חוויה בלתי מושגת.

אני מודה שלשם שינוי לא הלכתי לספרות לברר האם אכן יש תאוריה התנהגותית כזו. אבל כך או כך, ההסבר נשמע לי הגיוני.

אני חושבת על הפעם הראשונה שבה חוויתי ספייס.

זה לא היה בכלל בכלל בכלל מה שדמיינתי שזה יהיה, זה לא שזה היה יותר טוב או יותר רע ממה שדמיינתי, זה פשוט בכלל לא היה באותו סרגל המדידה.

וזה היה

-נפלא-

הימים היו ימי תור הזהב שלי פה. קשה להאמין אבל פעם הייתי סוג של אושיה פה.

אירגנו מסיבה לצעירים בסטודיו "אלכסנדריה" שפעל בדרום תל אביב ונסגר מאז. זה היה סטודיו בדסמי מצויד בחדרים עם תמות שונות וגם הוא היה נפלא. אולי יש פה עוד זקנים שזוכרים אותו לטובה (היום אני לא בטוחה שהייתי הולכת למקום כזה אבל אז הייתי פחות פמינצאית).

זו היתה מסיבה שהיום כשאני חושבת על זה אני מבינה עד כמה היא סייעה לגבש את הזהות שלי כנשלטת. חציתי שם גבולות שכלל לא חשבתי אפילו להציב בפני עצמי כי היה לי ברור שהם רחוקים אלפי קילומטרים, ולא רק שעמדתי מולם, חציתי אותם בראש מורם. 

זו היתה גם הפעם שבה הבנתי שאני פומבית. שוב, בדיעבד כבר הייתי צריכה להבין את זה מסיטואציות אחרות, אבל רק אז סוף סוף נחתה עלי ההכרה.

מה שהיה יפה במסיבה הזו, זה שהייתי מוקפת באנשים שאני אוהבת. ובעיקר, בוטחת בהם.

זה היה המרחב הבדסמי הכי בטוח שאי פעם הייתי בו. והיום כמה שנים אחרי כשהצלחתי לצבור אי אילו טראומיות משניות לתוך הלב שלי, אני בספק אם זה לעולם יחזור.

חשבתי על זה היום, על המרחב הבטוח הזה והגעתי למסקנה, שזה. זה הספייס.

לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להכנס למצב הזה אילולי הייתי בסביבה כזו, כי בבת אחת ולאט לאט מסרתי את השליטה בי לסביבה שלי, התמסרתי לחלוטין, גם למי שהיה איתי באותה מסיבה שגם בו בטחתי לחלוטין וגם לשאר הנוכחים שידעתי שידעו לקחת אותי או לעזוב אותי (ואותו) לנפשי ויתנו לי להיות.

יצא לי לחוות מאז עוד כמה פעמים תחושה של ספייס.

דבר לא השתווה לפעם הראשונה.

ואני תוהה, האם כמו אותו רוצח סדרתי, אני מחפשת לשווא את הריגוש של הפעם הראשונה?

או שפשוט טרם מצאתי את האדם בו אני יכולה לשים את מבטחי בצורה כזו, עת הייתי צעירה ופחות למודת חיים ובני אדם.

כנראה שכמו כל דבר בפסיכולוגיה התשובה תהיה -גם וגם. 

מחפשת מישהו לחוות איתו פעמים ראשונות.

מִי אָמַר לְךָ

שֶׁמָּה שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ

זֶה אוֹ אֶת הַנֶּפֶשׁ

אוֹ אֶת הַגּוּף?

מָה שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ

זֶה כָּל מָה שֶׁבָּא

אַחַר כָּךְ. אֲנִי תָּר

אַחֲרֵי הַדָּבָר הַנִּשְׁבָּר.

מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי כָּל זֶה:

לֹא גּוּף מִתְפַּשֵּׁט.

אֲנִי מְחַפֵּשׂ

סֶדֶק שֶׁטִּבְעוֹ

לְהִתְרַשֵּׁת.

(יאיר דברת)

וזו הבעיה

כי זה נפלא שנקשרתי אתמול (תלו אותי בפעם הראשונה יהייי)

ואני עוד עסוקה בלרדת והכל...

אבל בואו... מתי שוב? אפשר עכשיו? אפשר לנצח?