סערה בכוס מים

באיזה קטע אין פה עכשיו מגש פיצה

פעם פעם פעם ממזמן, עבדתי* במשרד עם עוד אנשים (נשים בעיקר) ובוולנטיין כל המשרד התמלא בפרחים בלונים ומיני תופנים ממשלוחים שהן קיבלו מבני הזוג שלהן.

כתבתי פה פוסט ממורמר על זה שאף על פי שאני רווקה גם לי מגיע שיאהבו אותי ביום האהבה. ציינתי שאני מסיימת לעבוד ממש מאוחר, אז יש מספיק זמן לאנשים לשלוח לי מתנה.

מישהו שאני לא מכירה ביקש את הכתובת של העבודה, ובמקום המשלוח הצנוע שציפיתי לו קיבלתי משלוח מושקע במיוחד, שהיה קשה להסביר ממי הוא במשרד ואחר כך בבית (אז עוד גרתי עם ההורים).

מחר הוולנטיין, אני עדיין רווקה. זה כנראה לא ישתנה בקרוב, כי בואי תודי בעובדות, את אדם קשה ואישה קשה עוד יותר.

אבל עדיין מגיע לי שיאהבו אותי. והמחווה הזו מאדם זר (שלא רצה דבר בתמורה, מה שמאוד מאוד נדיר פה בתוך כל אנשי "אני אביא לך x רק תשלחי לי תחתונים/תמונה של כף רגל/ תתני לי להיות העבד שלך/ ושות'") עדיין מצליחה לרגש אותי.

למען הסר ספק, היום אני עובדת מהבית. אז גם אף אחת מסביבי לא תקבל כלום וגם אין לי כל כוונה למסור לאנשים זרים את הכתובת שלי. כך שלא רומזת לכלום.

*לשם שינוי עבודה קצת פחות מבאסת. אומנם היתה קשורה לצה"ל שזה הזוי כי לא עשיתי אפילו צו ראשון. אבל ניחא. 

אני פשוט אלרגית לחרמנות

מזהירה שזה פוסט מבאס.

בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית העלתי בפניה את הנושא של DDLG שנחשפתי אליו לאחרונה.
לא מדובר בפרקטיקה שאני עוסקת בה באופן אישי, אבל כן כזו שלמדתי שמי שכן עוסק בה מוצא את עצמו בארון גם בתוך הקהילה הבדסמית. מספר דיונים פומביים שנערכו סביבה לימדו אותי שהבחירה לשמור אותה בארון היא כנראה בחירה מושכלת, כי כמות התגובות השיפוטיות שהועלו לאוויר כלאחר יד היו רבות בהרבה מהתגובות שמגנות אותם.

אחד הטיעונים ששמעתי על כך ש"זה הופך לאנשים את הבטן" מגיע מהכיוון של "יש לי ילדות בעצמי". אחרים יטענו שזה מזכיר להם גילוי עריות ופגיעות חמורות ועד כמה זה נורא לשאוב מהסיטואציות האלו הנאה מינית.
אני יכולה להבין את הטיעון הזה, גם ממי שאין לו ילדים או ילדות משל עצמו, הרי כולנו היינו פעם ילדים ואנחנו רוצים עדיין להגן על הילד הפנימי שלנו מפני פגיעה.

אבל באותה נשימה, יש בטיעון הזה כל כך הרבה צביעות.

אני לא אכנס לפטישים של כל אחד ואחת כאן. אבל אני יכולה לצאת מתוך נקודת ההנחה שרובנו כאן התנסנו כאן בשלב מסוים בקשירות, כיסוי עיניים ומשחקי שעווה. ואם לא התנסנו באופן ישיר לכל הפחות אין לאף אחד כאן התנגדות עקרונית לפרקטיקה הזו.

כיוון שאני תמיד עובדת בעבודות מבאסות, יצא לי במשך כמה שנים ללוות שורדי עינויים.

אני מכירה אנשים שנשארו אזוקים במשך חודשים על גבי חודשים בלי יכולות לזוז.
אני מכירה אנשים שמרוב שהעיניים שלו כוסו לכל כך הרבה זמן, הם התעוורו.
אני מכירה אנשים שסובלים מצלקות ופגיעות בלתי הפיכות מפלסטיק רותח שטופטף עליהם. 

מזכירה שגם אומנויות הקשירה היפניות כמו שיבארי וקינבקו, התחילו כפרקטיקת עינויים של שבויי מלחמה.

הצלפות בשוט הם פרקטיקת ענישה שיוחסה לעבדים לאורך כל ההיסטוריה, ומשמשת גם היום לדיכוי עבדות מודרנית.
(ואם היה ספק, בחרתי בכוונה פרקטיקות שאני נהנת מהם כדוגמא)

לפעמים אני קוראת פה תיאורים או רואה תמונות, שהלוואי והייתי יכולה להגיד להם שהם "הופכים לי את הבטן", הם לא. הם לוקחים את הלב שלי ומרסקים אותו לרסיסים. אבל זה שלי. ולא של מי שנמצא מולי. אני צריכה ללמוד איך להתמודד עם זה ולא להטיל את האחריות על כך למי שסך הכל נהנה מבדסמ, בהסכמה וברצון של כל הצדדים

אז, אני מציעה לכל המלעיזים, לשבת עם עצמם שניה,לבחון את הפטיש שלהם וליטול קורה מבין עיניהם.

כי אני יכולה להבטיח להם, בשלב מסוים, הפטיש שלהם היווה את הגהינום של מישהו אחר.

נ.ב.

כן, אלו היו שלוש שנים בהם נהרסו כל חיי המין שלי ובסופו של דבר אחת הסיבות שהפסקתי לעסוק בתחום.

ששקית מרשמלו היא מארוחות הערב היותר מאוזנות שהיו לי

(ועוד מרשמלו קנוי, גוועלד!)

היה יכול להיות יום טוב

אבל יש לי צורך עצום לבכות

(טוב, בסדר אני יודעת למה, אבל לא נעים לי להודות)

עובדת עם מהגרי עבודה

היום ברגוע כזה יש לי צבר של

1. עובדת שנאנסה על ידי המעסיק הישראלי (ואחסוך ממכם את הטיפול המקומם של הרשויות)

2. עובד שהותקף פיזית על ידי המעסיק הישראלי (גם פה אחסוך)

3. עובד שניסה לרצוח עובד אחר ושבר לו את שני הידיים (שוב, חוסכת)

4. ברגיל, הלנות שכר, תנאי עבודה שגובלים האחזקה בתנאי עבדות ועוד...

קוראים לי ימה וטראומה משנית היא שמי השני....

(ואה, אני חתומה בחוזה שאסור לי לכתוב את הדברים האלו בפייס.

מצאתי לופהול להתבכיין בפומבי!)

שסיימה את זה עם הונילי ולא עשתה לו גוסטינג