מזהירה שזה פוסט מבאס.
בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית העלתי בפניה את הנושא של DDLG שנחשפתי אליו לאחרונה.
לא מדובר בפרקטיקה שאני עוסקת בה באופן אישי, אבל כן כזו שלמדתי שמי שכן עוסק בה מוצא את עצמו בארון גם בתוך הקהילה הבדסמית. מספר דיונים פומביים שנערכו סביבה לימדו אותי שהבחירה לשמור אותה בארון היא כנראה בחירה מושכלת, כי כמות התגובות השיפוטיות שהועלו לאוויר כלאחר יד היו רבות בהרבה מהתגובות שמגנות אותם.
אחד הטיעונים ששמעתי על כך ש"זה הופך לאנשים את הבטן" מגיע מהכיוון של "יש לי ילדות בעצמי". אחרים יטענו שזה מזכיר להם גילוי עריות ופגיעות חמורות ועד כמה זה נורא לשאוב מהסיטואציות האלו הנאה מינית.
אני יכולה להבין את הטיעון הזה, גם ממי שאין לו ילדים או ילדות משל עצמו, הרי כולנו היינו פעם ילדים ואנחנו רוצים עדיין להגן על הילד הפנימי שלנו מפני פגיעה.
אבל באותה נשימה, יש בטיעון הזה כל כך הרבה צביעות.
אני לא אכנס לפטישים של כל אחד ואחת כאן. אבל אני יכולה לצאת מתוך נקודת ההנחה שרובנו כאן התנסנו כאן בשלב מסוים בקשירות, כיסוי עיניים ומשחקי שעווה. ואם לא התנסנו באופן ישיר לכל הפחות אין לאף אחד כאן התנגדות עקרונית לפרקטיקה הזו.
כיוון שאני תמיד עובדת בעבודות מבאסות, יצא לי במשך כמה שנים ללוות שורדי עינויים.
אני מכירה אנשים שנשארו אזוקים במשך חודשים על גבי חודשים בלי יכולות לזוז.
אני מכירה אנשים שמרוב שהעיניים שלו כוסו לכל כך הרבה זמן, הם התעוורו.
אני מכירה אנשים שסובלים מצלקות ופגיעות בלתי הפיכות מפלסטיק רותח שטופטף עליהם.
מזכירה שגם אומנויות הקשירה היפניות כמו שיבארי וקינבקו, התחילו כפרקטיקת עינויים של שבויי מלחמה.
הצלפות בשוט הם פרקטיקת ענישה שיוחסה לעבדים לאורך כל ההיסטוריה, ומשמשת גם היום לדיכוי עבדות מודרנית.
(ואם היה ספק, בחרתי בכוונה פרקטיקות שאני נהנת מהם כדוגמא)
לפעמים אני קוראת פה תיאורים או רואה תמונות, שהלוואי והייתי יכולה להגיד להם שהם "הופכים לי את הבטן", הם לא. הם לוקחים את הלב שלי ומרסקים אותו לרסיסים. אבל זה שלי. ולא של מי שנמצא מולי. אני צריכה ללמוד איך להתמודד עם זה ולא להטיל את האחריות על כך למי שסך הכל נהנה מבדסמ, בהסכמה וברצון של כל הצדדים
אז, אני מציעה לכל המלעיזים, לשבת עם עצמם שניה,לבחון את הפטיש שלהם וליטול קורה מבין עיניהם.
כי אני יכולה להבטיח להם, בשלב מסוים, הפטיש שלהם היווה את הגהינום של מישהו אחר.
נ.ב.
כן, אלו היו שלוש שנים בהם נהרסו כל חיי המין שלי ובסופו של דבר אחת הסיבות שהפסקתי לעסוק בתחום.
