סערה בכוס מים

מתעוררת הרבה לפני השעון המעורר

סיבוב עם הכלבה

מקלחת

ומחשבות.

תּוֹדָה. שָׂבַעְתִּי.

אֲנִי מַנִּיחַ

אֶת מַקְלוֹת הָאֲכִילָה.

(סנטוקה)

א.

אני נזכרת בך.

יומיים אחרי שסיימת בי, הופיעו הגלדים בחריצים שבפטמות שלי.

זה כאב והציק.

אני מתמלאת חמלה מעורבת ברגש לא מוכר. ולא יודעת אם היא מופנית כלפיך או כלפי.

ב.

אני תוהה אם אתה קורא פה. אחרי שביקשתי שלא תצור איתי יותר קשר לעולם. תוהה אם אתה עומד בזה או שעדיין ממשיך לחלל את עולמי.

(נ' אנא הפסק. עשית די נזק לחיים שלמים, אני לומדת לחיות בלעדיך ושכמותך).

ג.

הכל כל כך רעוע.

יש מצב שאני צריכה להודות לך.

אם לא היית כזה אפס, זה מעולם לא היה קורה.

עדיין מאחלת לך מוות איטי.

להיות איתו בטוחה מספיק

בשביל להרגיש פחד.

מתחיל להיות קצת מביך, או מעיק או אולי נפלא.

אבל אחרי שאני מפרסמת שירים שכתבו אחרים, תיבת ההודעות מתמלאת.

לפחות הפעם אף אחד לא פיספס את ויסלבה. 

משאירה אתכן הפעם עם דליה, גם אותה אי אפשר לפספס.

לשבת בחדר, הקירות מתגבהים

אני נשארת בשקט

והצבעים נהיים עזים.
 

**

 אתה בוודאי זוכר /  דליה רביקוביץ

אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים.
שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר.
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.
אני נשארת.
לפעמים אני רוצה שכולם ילכו.
לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר.
אתה רוצה שכולם ילכו.
אתה לא יודע מה איתך.
אולי תחשוב על שני דברים או יותר.
אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור.
אחר כך אהבה.
נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדך.
ליבך מכאיב לך אבל הוא לא ישבר.
לאט לאט נמחקות הדמויות הדהות,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר.
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר.
טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליך יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אין- סופיים.

**

ואה, מחקתי אותך מהפייסבוק.
מאחלת לך חיים ארוכים ומוות איטי. אפס.

אחדים אוהבים שירה / ויסלבה שימבורסקה

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים -
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

אוֹהֲבִים -
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

שִׁירָה -
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

***

אולי.

אולי אצליח להאחז בך.

ותהיה לי לגואל.

תמיד יכולה לפנות למילים של אחרות כשלא מוצאת משלי.

ברגע שהתיישבת על הכורסא קראתי את שפת הגוף שלך.

הבנתי ישר וקלטתי מיד.

אז הייתי צריכה להגיד לך שזה בסדר ואתה יכול ללכת.

אבל לא אמרתי. ואתה לא הלכת.

עכשיו זה כבר לא בסדר.

אני מחכה לו עירומה. יצאתי מהמקלחת לפני כמה שעות ומאז לא טרחתי להתלבש. ועדיין כשהוא דופק בדלת אני מתכסה בשמיכה מתביישת לקבל את פניו בערום מלא.

לשמחתי הוא לא מבזבז זמן על דברי נימוסים והיכרות מביכה. מסיט ממני את השמיכה מעמיד אותי על המיטה על ארבע ושולח אצבעות לתוכי. אני נאנחת אנחת רווחה וסיפוק. אז אני שומעת אותו מוריד את הבגדים מעליו ואת רשרוש עטיפת הקונדום שנפתחת.

הוא חודר לאט ומהר ובדיוק נכון.

"זה מה שהיית צריכה?"
"כן, תודה"