סערה בכוס מים

אני רוצה

אבל לא בא לי

כי צריכה אחרת

הייתי בטוחה שיש

אבל חייתי בשקר. ואין.

כל כך אין.

אני צריכה לכעוס על עצמי על כך שאני מופתעת.

כל החיים שלי לא היה לי

וכל החיים שלי כל מי שרצה

רק השתמש

וניצל.

למה חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת?

למה הרשתי לעצמי לקוות?

לנסוע להורים לחג?

יומיים שבתון בלי חמץ

כלואה עם המשפחה שלי,

שאומללה בדרכה שלה.

מה נותר לי לעשות?

זה המלקוש שתמיד נותר בודד

תמיד מקוים שיגיע עוד אחד, אחר, אחריו.

כמו רבע לשש, שש.

עוד מעט חושך.*

הולך ודועך

תוהה מתי נכבה.

וממשיכה למטאפורה אחרת, שכן, כל עוד הנר דולק ניתן לתקן.

הוא עוד דולק?

* יוסי בנאי כתב את האנלוגיה הנפלאה הזו על החיים וזמן שקיעת החמה. איני זוכרת היכן.

מי מכיר אותי פה מפעם?

נגיד.. מהכינוי הקודם?

ומה המצב איתכם וזה? לונג טיים נו סי

וכתבתי ומחקתי כאן לפחות שני פוסטים מהיום (ועוד אחד משלשום).

ועדיין אם לא אכתוב אשתגע.

יושבת בשיעור על מחנות ריכוז ושבויים ועבודה. דנים על הקשר בין דכאו לתאי מאסר בשדות התעופה, אני כרגיל מהווה את הסמן הקיצוני וטוענת שאין כל הבדל תיאורטי והבסיס הרעיוני הוא אותו בסיס רעיוני (לפחות על פי אגמבן).

בירכתי מוחי, הראש שלי טמון לך בין הרגליים הזין מלטף לי את העיקול של החך העליון ואני מריירת עליך.
מרגישה הכי בבית שאפשר.

אך אינה סימטרית.

מתחשק לי למות אלף מיתות.

ובכל זאת
קניתי ביסקוויטים עגולים.