מתחיל להיות קצת מביך, או מעיק או אולי נפלא.
אבל אחרי שאני מפרסמת שירים שכתבו אחרים, תיבת ההודעות מתמלאת.
לפחות הפעם אף אחד לא פיספס את ויסלבה.
משאירה אתכן הפעם עם דליה, גם אותה אי אפשר לפספס.
לשבת בחדר, הקירות מתגבהים
אני נשארת בשקט
והצבעים נהיים עזים.
**
אתה בוודאי זוכר / דליה רביקוביץ
אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים.
שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר.
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.
אני נשארת.
לפעמים אני רוצה שכולם ילכו.
לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר.
אתה רוצה שכולם ילכו.
אתה לא יודע מה איתך.
אולי תחשוב על שני דברים או יותר.
אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור.
אחר כך אהבה.
נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדך.
ליבך מכאיב לך אבל הוא לא ישבר.
לאט לאט נמחקות הדמויות הדהות,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר.
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר.
טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליך יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אין- סופיים.
**
ואה, מחקתי אותך מהפייסבוק.
מאחלת לך חיים ארוכים ומוות איטי. אפס.