סערה בכוס מים

אִם קוֹרְאִים בִּשְׁמי אֲפִלּוּ
לְמִישֶׁהוּ אַחֵר יֵשׁ לִי שְׁנִיּוֹת מְתוּקוֹת
לַתִּקְוָה שֶׁעַכְשָׁו
אֶגְאַל מִישֶׁהוּ יִגְאַל אוֹתִי
טֶלֶפוֹנִים, צפירת מְכוֹנִיּוֹת
וַאֲנִי רָץ לְכָל קְרִיאָה וּמִתְלַהֵב

(יצחק לאור*)

**

היה פעם איזה מקום עבודה שחיזר אחרי (לא לדאוג, אני לא עפה על עצמי, זה המקום הראשון והאחרון שעשה את זה עד כה) ואני נורא התלבטתי לגביו.

הפסיכולוגית שלי אז אמרה לי שמותר לי להגיד לא. אפילו שרוצים אותי, זה בסדר לא לרצות בחזרה.

אמרתי אז לא. ותודה לאל שכך.

וזה בסדר.

זה בסדר להגיד לא.

אפילו אם מחזרים אחרי, אפילו אם רוצים אותי.

יש לי סיכוי להיות נאהבת. מגיע לי להיות כזו. ומגיע לי גם שזה יהיה שווה.

לא לרוץ אחר כל קריאה ולהתלהב. זה לא יגאל אותי, אני לא אגאל.

ובכלל

קוראים למישהו אחר.

*כן, אני יודעת. יצחק לאור הוא אנס נאלח עבריין מין שחוסה תחת חוק ההתיישנות ונשים שמפחדות להתלונן.

השיר הזה הוא עדיין הקולע ביותר שמצאתי

יורד גשם.

ואני לבד.

קצת יותר משעה עברה. ובנינו היא כבר מזמן איבדה את תחושת הזמן, או את התחושה ברגליה המקופלות תחתיה סופגות את משקל גופה.

היא מעסיקה את עצמה בלספור את הנשימות שלה ולשיר לעצמה שירים בראש. חבל שכל השירים שתמיד עולים לה בראש במצבים כאלו הם שירי דיסני. לא נראה לה ראוי לשיר את שירי הילדות האלו בזמן שהיא כורעת על ארבע, פריטי הלבוש היחידים שמכסים את גופה הם אזיקי עור וקולר תואם שבחזיתו קבועה טבעת קטנה.

היא יודעת שככל הנראה לא יהיה בפריטים האלו צורך. אבל עדיין, אסירת תודה על הימצאותם. כאילו היא יכולה להסתתר מאחוריהם.

הזמן נוקף והיא מתחילה לחשוב שאולי בכך כל הסיפור ייסתם. היא כורעת על ארבע בחדר השינה בזמן שהם בחדר השני.

קצת anticlimactic, היא חושבת לעצמה הוגה בלשונה את המילה הזרה אבל כל כך מדויקת הזו.

לפתע היא שומעת את הדלת נפתחת. הגוף שלה שכבר היה רפוי כולו נדרך באחת. זוכרת את ההוראות המדויקות שקיבלה היא לא מזיזה שריר. מאחור היא שומעת רוכסן נפתח ושניה לאחר מכן היא מרגישה איך הוא חודר לישבנה. היא נאנקת בכאב והפתעה בזמן שהוא מתחיל להלום בה בשתיקה מוחלטת. ברגע של צלילות פתאומית בתוך הסיטואציה הזו מחלחלת בתוכה ההכרה שלא שמעה את הדלת נסגרת ובבת אחד חושי השמיעה שלה מתחדדים. היא חושבת שהיא שומעת קרקוש מזלגות וסכינים.

כל הזמן הזה הם אכלו ארוחת ערב? בשביל זה היא חיכתה כל כך הרבה זמן? ובזמן שהשאלות האלו עוברות במוחה היא מרגישה אותו נשלף מתוכה, גורם לעוד אנחה לא רצונית להפלט מפיה.

בלי מילים היא רואה אותו ניגש לשידה שליד המיטה, נוטל משם לורד שחור חוזר לאחוריה ומסמן איקס קטן על ישבנה. היא לא מזהה את פניו והוא יוצא החוצה. במשך כל הזמן הזה הוא לא הוציא ולו הברה אחת.

דקות מועטות ניתנו לגוף שלה לנוח לפני שהיא שומעת מאחוריה עוד פסיעות רגלים נכנסות לחדר. הפעם יד גסה אוחזת בטבעת המתכת שבקולרה ומסובבת את גופה. לתנוחה אחרת בה גוף זר נדחף לתוך גרונה.

היא היתה צריכה לדעת שדווקא כן יהיה לקולר הזה שימוש. אקדח המופיע במערכה הראשונה, יירה בשלישית. היא חושבת לעצמה בזמן שהוא משתמש בקולר כדי לקבע את ראשה. היא חושבת לעצמה שזו שיטה ממש מטומטמת לעשות את זה. לא יעילה ושוברת את צווארה. לא היה עדיף לו לאחוז בראשה או בשערה?

כשהוא גומר הוא נוטל את אותו הלורד השחור ומסמן איקס קטן על צווארה.

השלישי שנכנס לחדר מיד אחריו אוזק אותה למסגרת המיטה. שוב האקדח המעשן הזה היא חושבת לעצמה. ותחושות זרות מתפשטות במעמקיה.

אני חושב שניתן לה קצת לנוח בנתיים. היא שומעת קולות מבעד לדלת שהוגפה בשנית.

מי המקלחת ביום למחרת נצבעו שחור והסתחררו במורד הניקוז, בזמן שאיקסים קטנים התמרקו מעורה.

Don't you?
Don't you?

Beggars can't be choosers