סערה בכוס מים

לאלקטרו
שיודע להקשיב לי גם שאני מעלה את דרגת החפירה לרמת אומנות של ממש



את בוטחת בי?
הוא שואל אחרי שהוא מסיים לקבע את ידיי לצדי גופי, מעגן אותם לרצועת החגורה שבג'ינס.
אני עונה בכן הססני ושניה לאחר מכן אני תופסת את עצמי ועונה "כן" בקול רם, ברור והחלטי.
הוא מכסה את עיניי במטפחת ואומר, תיפלי, אני אתפוס אותך.
אני מתאבנת במקומי.
התרגיל הפשוט הזה, שנערך בכמעט כל קורס של יחסי אנוש ושיתוף פעולה, תוסיפו לו כיסוי עיניים ותקבלו חבית חומר נפץ.
וכדי להוסיף עוד שמן למדורה הזו שמתלקחת בתוכי, גם הידיים שלי קשורות, גם אם יקרה משהו לא אוכל לבלום את עצמי.
אני נותרת מאובנת.
אחרי שעה קלה, כשאני נשברת ופולטת יבבת בכי, אני שומעת את הקול הרגוע שלו מאחרי, אומר, זה בסדר, אני מחכה.
והנימה שלו מלאת סבלנות, הוא לא דוחק, הוא לא מתעצבן שלוקח לי זמן רב כל כך, הוא ממתין, בסבלנות.
אני משעינה את גופי לאחור ומאפשרת לעצמי לצנוח בגב ישר, עם ידיים כבולות ועיינים כסויות, הישר לתוך החיבוק המקבל שלו.
הוא מעמיד אותי על רגלי בשנית, ואומר יופי, אני גאה בך.
עכשיו תיפלי קדימה.
גם עכשיו אני מהססת, אבל זה היסוס קל וקצר שלאחריו אני מפילה את גופי קדימה ברגליים ישרות וגם הפעם הוא תופס אותי, מעמיד אותי על רגלי ואומר, יופי, עכשיו שוב אחורה.
כך שוב ושוב, אני מרגישה כמו נחום תקום וכבר יש לי סחרחורת, אני מועדת לצדדים בין נפילה לאחור לנפילה לקדים, אבל הוא תמיד תופס אותי.
הסחרחורת מתחילה לעכל בי, כמו חומצה בתוך המוח שלי ובדיוק שאני מרגישה שאני איני יכלה עוד, הוא אומר שמספיק, תעמדי זקוף.
אני עומדת זקופה, מתנשפת, ידיי עדיין כבולות ועיני עדיין מכוסות, אני מודה לו בליבי על כך שבחר להשאיר אותי עם בגדים.
המשחק הפשוט הזה לכאורה נראה לי אימתני מספיק גם כך, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור אותו גם בעירום, לפחות כך נותרתי עם התחושה שישנה פיסת בד קטנה שתבלום את נפילתי במידה ו...

הוא מתיר את הקשרים ואת כיסוי העיניים, ומפטיר לקראתי, תתפשטי.
אני נבוכה מכך, קצת מרגיש לי כמו אצל הרופא, התנועה הזו של להתפשט מול אדם זר, הייתי מעדיפה שהוא יפשיט אותי בעצמו, אבל הוא מביט בי ומחכה ואני מורידה את החולצה, ואחרי את החזיה ואז חולצת סנדלים ומורידה את את המכנסיים ואת התחתונים.
אני עומדת מולו עירומה באור הניאון, מודעת לעירום שלי בצורה מכאיבה לכל הפגמים הקטנים שבגוף שלי, אני מתנשפת בפחד והתרגשות שמהולים זה בזה ותוהה ביני לבים עצמי, האם אני רטובה או לא, כי לא תמיד אני יודעת להעיד על עצמי את התחושה הזו.
הוא שוב מביא חבל, וקושר לי את החזה, זה קצת כואב ולא נעים, אבל אני מתמכרת לתחושה הזו, הוא הופך אותי ליצירת מקרמה, מעביר את החבל בין רגלי מלפף גם את ידי.
אני עקודה בצורה יפיפיה כל כך שבא לי לצלם את עצמי ולהפוך את זה לתמונת פרופיל בפייסבוק.
הו, אז העדינות הזו שעד כה הוא כל כך התאפיין בה נעלמת כשהוא מלפף את שערי בחבל וקושר אותו לכפות הרגליים, אני שוכבת עכשיו בצורה בלתי אפשרית, לא מסוגלת להניע אף איבר בגופי, התחושה היא כאילו תנועה קטנה שלא אעשה תקרע את הקרקפת ממני.
אני נאנקת במאמץ להשאר בתנוחה הזו.
הוא מלטף את ישבני החשוף בעדינות, אני מנסה להתמסר לתחושה העדינה הזו, אבל זה כמעט ולא אפשרי.
ריח של גפרור ניצת מאחרי ושניה לאחר מכן אור מהבהב של נר ממלא את החדר.
הוא ממתין מעט שתיווצר מספיק שעווה מותכת ואז מתחיל לטפטף על גבי החשוף, על הישבן והכוס, זה נע בין תחושה של חמימות מלטפת לשריפה של ממש.
עכשיו אני כבר יודעת שאני רטובה, נחלים זורמים ממני אל ירכי, אני נאנקת והוא מניח את הנר בצד מלטף את לחיי ומנשק אותי בעדינות על שפתי.
אחר הוא מתיר את הקשר בשערי, אני נאנחת בהכרת תודה ומלמלת משהו שגם הוא נועד להביע תודה, אבל אני בספק אם הצלחתי לבנות הבהרות שמביעות הגיון כולשהו.
הוא מביא כוס מים עם קש ונותן לי לשתות, אני יונקת בשקיקה.
הוא שואל אם אני בסדר ואם אפשר להמשיך, אני מהנהנת בראשי לכן.
והוא בתגובה שולח יד עקשנית לתוכי, בבת אחת כמעט כל האגרוף שלו נבלע בתוכי, אני שואגת, בהפתעה נאנקת נאבקת בתחושה הזו שהיא ספק מכאיבה ספק מענגת.
אני מתפתלת, ואני בטוחה שמהצד אני נראת כמו תולעת מפרכסת ומגחכת לעצמי.
ובשניה שבה אני מרשה לעצמי לעשות זאת, הוא נשלף מתוכי ודוחף את איברו עמוק לתוך גרוני, אני משתנקת, מוזר לי שאיני יכולה להדוף אותו בידי שאני באמת ובתמים תלויה בו שידע להבחין מתי איני מסוגלת עוד, מתי נשמתי קצרה מדי מתי רפלקס הקבס עלול להכניע אותי.
אני מרגישה אותו פולש למעמקי גרוני, אני משתנקת בקולניות ואני נאבקת לנשום, אני מאבדת כל תחושה של זמן, ברור לי שזה לא ערך זמן רב כל האפיזורה הזו אבל זה נראה לי כמו נצח, איני מסוגלת עוד ומתפללת בלבי שזה יפסק כבר.
ואז הוא יוצא ממני, נותן לי להשתעל להאנק להשתנק והסדיר את נשמתי, כוס המים חוזרת אלי ולאחר שאני שותה, אני שולחת אליו מבט ומבקשת שיחזיר את כיסוי העיניים, הוא מחייך ועוטף את עיניי בבד רך.
הוא מוביל אותי למעין הדום מרופד שניצב בצדי החדר משעין אותי עליו, ומתחיל לחבוט בי, תחילה בידיים חשופות, אחר הוא מוסיף אביזרים נוספים שאני לא מצליחה להבין מה הם, אני מנסה לזכור את הסדר שלהם, כדי שאחר כך אוכל להגיד לו ממה נהניתי יותר וממה פחות.
היד שלו חוזרת לחפור בי, אני מתרפקת על ההדום מותשת, אין לי כוח להתנגד ביד הבוטשת בי, אני נושמת בקולניות ואורות לבנים מרצדים בתוך עיניי הסגורות.

אפרשזיף.