סערה בכוס מים

כשהייתי קטנה (לפני שהתחלתי למרוד בדת) התפקיד שלי היה להחזיק את הנר בהבדלה, למעשה בהתחלה התפקיד נדד בין כל הבנות (איזו אמונה תפלה על מציאת חתן) אבל כשהנר היה הולך ומתקצר וטיפות השעווה היו משיגות את קצוות האצבעות, לא היו הרבה מתנדבות (או מתנדבים) שיסכימו להחזיק את הנר.
כך שהתפקיד נחת אצלי.

בשבת האחרונה החזקתי את הנר של ההבדלה, סתם, כי הייתי הילדה הראשונה שהגיעה.
הנר כבר די קצר וכמה טיפות שעווה כחולות נטפו לי על האגודל וחיממו אותו.

אני בדרך כלל לא אוהבת לערב את "חיי היום יום" שלי עם בדס"מ, בטח שלא את הדת שאני אולי לא לוקחת בה חלק, אבל היא לוקחת חלק גדול בי וממני ובטח שבטח שלא את הרגעים המשפחתיים שלי.
ובכל זאת כשטיפות השעווה האלו השיגו אותי, ניצת דימיוני.




****

אור מהבהב של גפרור ניצת ממלא את החדר החושך ועייני שכבר התרגלו לאפלה ממצמצות כאילו מעצמן ברוגז, אני מוצאת את עצמי מופתעת עד כמה האור הקטן מסמא אותי.
צללים מתארכים ומרקדים על על הקירות החשופים, אני מנסה לזהות את הצללים הללו, אך בטרם מוחי מצליח לסדר את התמונה, האור נכבה.
לאט לאט מסך החושך יורד עלי בעוד עיניי מתרגלות בשנית לאפלה.
מאחורי נדלק פנס ומיד נכבה, ואז נדרק שוב לפרקי זמן בלתי קבועים, אני מבחינה בעוצמות תאורה שונות, צבעים שונים שמרצדים על הקירות וחורכים לי את הקשתית בסחרחורת.
והאור נכבה שוב, ואני שוב נאלצת להסתגל לחושך מוחלט, בפינה מרוחקת נדלקת גחלילית, כלומר אני יודעת שזו לא באמת גחלילית, אבל האור כה זעיר וכה לא מוחשי עד שהוא מרצד בי ואף על פי שאני יודעת שהוא נובע ממקור אחד בלבד אני מדמה אותו לעדת גחליליות מרקדות.

שוב גפרור ניצת והפעם אני רואה אותי מדליק מספר נרות גדולים שמונחים על הרצפה.
הוא ניגש אלי ומסיר את המחסום שעל הפה וגם את אטמי האוזניים.


ברוך אתה אדוני המבדיל בין אור לחושך.

מן הנרות הגדולים שדולקים עתה על הרצפה הוא נוטל אש בכדי להדליק פתילה של נר בוהק וסגול, הוא ממלאה את הטבור שלי בשעווה חמה, רותחת, אני צורחת בכאב, ברור לי שזה הולך להשאיר כוויה.
מן הטבור הוא יורד כלפי מטה, כמעט ונוגע באיבר מני, אבל לא, עוד לא.
הוא מעטר את שדיי בתנועות מעגליות, טיפות שעווה גדולות וחמות ניתכות על עורי וצורבות אותו.
הוא מלטף אותי ומנשק אותי, ופורע בשערי וצובט אותי בכל גופי, מותיר בי סימני ידיים ושיניים, סותר לי בחוזקה שמהממת אותי.


ברוך אתה המבדיל את אמתך

הוא מתיר את כפות ידיי שעד כה היו אזוקות מאחורי גבי, אני נאנחת בהקלה והכרת תודה, אני כורעת לרגליו מכורח ההרגל, מכורח המעמד.
לו היו לי סנדלים בוודאי הייתי שלה אותם מעלי, כי ליבי בוער בי ואני איני נאכלת.
אני מתנשפת מתחתיו, מביטה בו בצפיה והוא מחייך אלי ואומר שדי.
הוא נוטל את גופי המרופט והעייף, מסיר ממני את שארי השעווה, מרגיע את העור שנכווה, מוחה את הדמעות שניקוו לי בזוויות העיניים ומשחרר את הבכי הכלוא בי.

ברוך אתה אדוני, המבדיל בין קודש לחול