סערה בכוס מים

אתמול היתה מסיבה באלכסנדריה.
אני מנסה לכתוב על החוויה שלי משם ולא כ"כ מצליחה, יותר מדי פרטים שאני רוצה לחלוק כדי להעביר אותה בצורה המדוייקת ביותר ואני לא מצליחה לאגד בצורה שראויה להכתב.

לכן החלטתי, כתיבת רצף, מה שייצא ייצא, ובכל מקרה זה הבלוג שלי ומותר לי לעשות פה ככל שאחפוץ, גם לשים וו החיבור לאחר פסיק.

***

אז התחיל סולידי.. כלומר סולידי.. שום דבר לא סולידי בכך שגבר אחד קושר אותך ולאחר מכן גבר אחר מצמיד אותך לצלב וחובט בך עם מחבט.
ובכל זאת סולידי, בעיקר בגלל שלא התמסרתי... שלא הצלחתי להתמסר לכך, לא עד הסוף בכל אופן.
אז ככה אני עומדת עם קשירת חזה וידיים קשורות מאחורי הגב בעוד שב' וש' פחות או יותר עושים עלי תורות בלחבוט בי.

בשלב מסוים ש' הלך מותיר לבד עם ב'.. שוב.. כלומר.. לבד.. לא ממש לבד, כי בכל זאת מסיבה והדלת פתוחה והרשות נתונה וכל זה, אבל לבד, נו, אתם מבינים למה הכוונה.
מתחיל לכאוב לי בפרקי הידיים ולכן הקשר שאוזק אותם לאחור מותר ובמקומו מגיעה קשירה אחרת בה יד ימין קשורה לאחור בעוד יד שמאל מוצמדת לירך, אני מסתכלת במראה הגדולה שניצבת בחדר ולא מאמינה לכמה שאני יפה.

אנחנו יוצאים לחדר הגדול יושבים על הכיסא ומנהלים שיחת חולין כזו או אחרת עם שאר הנוכחים, עד ששוב מתחיל לכאוב לי והפעם מחליטים להתיר את הקשרים לחלוטין, לוקח זמן וכמה מתיחות ידיים עד שהכאב בזרוע פג.
איזה כייף זה שתמיד שמתירים את הקשירה זה הכי כואב.. יש לזה הסבר פזיולוגי.. אבל נניח לזה כעת.

אני נכנסת לחדר אחר ומתיישבת על דרגש מוגבה ומרופד תחתיו יש כלוב קטן, בשלב מסוים אני אומרת לנוכחים בחדר שאני מרגישה כמו מלכה, כי אני יושבת כ"כ גבוה ואומרת לכולם מה לעשות, הרגשתי משועשעת.

ב' בא ומתיישב לידי אני מתרפקת עליו ונשכבת עליו.
ש' בא להפרד ומקבל חיבוק פרידה בעודי שכובה על בטני על ברכיו של ב'.

בשלב מסוים כולם יוצאים מהחדר על מנת לחגוג למישהו יום הולדת (מזל טוב אגב, תהיה מי שתיהיה).
אני וב' נותרים לבד אז הוא מתחיל לעשות לי ביד (כישלון נוסף של הבייביסיטר) קם ונועל את החדר.
מעמיד אותי על ארבע ומוליך אותי ברחבי החדר בעודי שורה בצווארי לרצועה (אני שונאת ללכת על ארבע), אז הוא מחליט להכניס אותי לכלוב וקושר אותי עם הרצועה לסורגי הכלוב בצורה כזו שאני חייבת לעמוד על ארבע ולהשאן על קצות אצבעות הידיים אם אני רוצה לא להחנק מהקולר שעל הצוואר שלי.

הוא שואל אם לפתוח את הדלת ולתת לכולם להכנס, אני עונה שכן (ובנינו, [כלומר ביני לבין כל קוראי הבלוג הדיסקרטי הזה], מה שעבר לי בראש באותו הרגע, מה זה שווה שאני בכלוב אם אף אחד לא רואה??, נו, זונת צומי פומבית שכמוני).
ידיד אחר שלי ל' נכנס לחדר הם יושבים בצד ומסתכלים עלי, אולי גם מדברים, אני לא באמת יודעת או זוכרת, אחר כך ב' ניגש לסדר את הקשירה וללטף אותי.

אני נושמת בכבדות, בהתחלה אני עוד רגועה ומרגישה שאני שולטת בעצמי אבל לא חולפות כמה שניות ואני כבר על סף היסטריה מוחלטת.
כאילו מרחוק אני רואה אותו ממהר להתיר את הקשירה ולפתוח את דלת הכלוב והמראה המודאג הזה שלו מצליח להרגיע אותי באחת.
אני מסרבת לצאת מהכלוב, מבקשת שיסגור את הדלת, מתקפלת בתוך עצמי, עד כמה שקוטרו של הכלוב מאפשר לי, עוצמת עיניים ונרגעת עם חיוך שלא מרפה ממני.

אחר כך אנשים נכנסים לחדר, לחלקם אני שמה לב ולחלקם לא.
אני שומעת את הצלע הנשית של הבייביסיטר שלי מודה בכישלון שלהם במילוי תפקידם.
אחר כך אני שוקעת לתוך עצמי במין בועה של אושר.
חולף זמן, אני לא יודעת כמה ואני מתחילה להתאושש, מקמרת את גבי בתוך הכלוב ומתמתחת בתנועה חתולית מפונקת.

אני מתמסרת לתפקיד החתול הכלוא ומיללת ומגרגרת בהתאם לליטופים שנשלחים אלי מבעד לסורגי הכלוב.
אני מרגישה כמו חתול בכלוב שאצל הוטרינר, אהוב ומפונק, אך עדיין כלוא לטובתו שלו.

איכשהו בלי לומר מילה בדיוק כשאני רוצה לצאת מהכלוב הוא גם משחרר אותי ממנו.
אני לא מצליחה לעמוד על הרגליים, אני לא מצליחה להפסיק לחייך ולצחוק אני לא מצליחה ללכת.. אני מרגישה שיכורה, בשיכרון חושים של ממש, אני מוצפת.
אני מדדה אל החדר המרכזי שם אני מתרסקת לתוך כיסא ולא מצליחה להחזיק את עצמי וממוטטת את גופי לידיה של נ' שצוחקת מעלי.

אני חושבת שאני רואה באויר בועות של כייף.

כאן העוגת יומולדת ממוקדם מקבלת תפקיד חשוב שאפיו בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי אוכלת אותה בידיים ומגלה עד כמה אני רועדת מנפילת סוכר, היתה במקום העוגה הזו ללא ספק.

אחר כך בדרך הביתה, אני משכנעת אותו, בקלות רבה למדי, לזיין אותי.
אני שואלת אם בא לו לזיין אותי על המכסה מנוע ואני בתשובה עונה "צאי מהאוטו"
רק אחר כך אני אגלה לו שהוא בעצם הגשים לי פנטזיה.
שמישהו מזיין אותי שעונה על מכונית, לבושה, רק השמלה מורמת והתחתונים מופשלים, כמו זונה.
זה שגם שלבשתי מעיל, רק הוסיף לחוויה.
אני מרגישה סליזית בצורה נהדרת.


- ובסוף כדי להפוך את הערב הזה ליותר מושלם ממה שהוא היה, אני חוזרת הביתה ומגלה מכתב מהמכללה שמזכים אותי באלף ש"ח.


פלא שאני עדיין מחייכת????
😄