לפני כמה ימים בשיחה פילוסופית על בדסמ אמרתי לו, שלא פשוט להיות נשלטת, שבדסמ מכריח אותי להסתכל על עצמי ועל הצרכים שלו.
על פניו זה נשמע קצת אבסורד פרדוקסלי.
אני הרי נשלטת. ובאמת כל ההוויה שלי בבדסמ (ותכלס בכלל בעולם, אבל על זה אני עובדת) זה להתבונן במי שעומד מולי ולהבין מה הצרכים שלו, מה הרצונות שלו ואיך אני יכולה למלא אותם.
ועדיין גבולות הבדסמ וכללי המשחק מכריחים אותי להתבונן פנימה, בעצמי.
לפני כמה ימים מי שקשר אותי התיישב מולי, השיר אלי מבט ושאל "מה הציפיות שלך מהערב הזה? מה את רוצה שיקרה?"
לקחו לי כמה דקות עד שהצלחתי לנסח תשובה לשאלה הזו.
להבדיל, אני נזכרת הרבה בשיח שהיה לי עם השולט הראשון שלי והזמן שלקח לו להוציא ממני את הגבולות שלי.
באמת ובתמים לא ידעתי להגיד, אני הרי בשבילו ועדיין המסגרת הבדסמית מצריכה את השיח הזה שמתנהל גם בין המשתתפים אבל גם ביני לבין עצמי.
והשיח העצמי הזה, הוא זה שגוזל את מירב האנרגיה. כי אני? אני אדם מרצה, אני כמעט תמיד אהיה בצד המעניק וזה מתיש לפעמים.
אבל אז מגיע הבדסמ
ואין הרבה הזדמנויות בחיים האלו בהם ניתנת לי ההזדמנות לעצור ולחשוב על עצמי.
גם אם זה לא נובע מתוך דאגה עצמית אלא כהוראה חיצונית.
איזה יופי שזה ישנו.